המבריחה והקשרית מגטו ורשה מתה בגיל 90

 תחת שם הקוד “ולדקה” והודות למראה פולני טיפוסי, הצליחה פייגל פלטל לחיות מחוץ לגטו ורשה, להבריח אליו נשק ומסרים, ולחלץ ממנו ילדים. “הגורל של המרידה נחרץ מלכתחילה. לא רצינו למות, אבל אמרנו ‘זו הדרך לפעול, זה מה שעלינו לעשות'”

ולדקה מיד, מבריחה וקשרית במרד גטו ורשה שאף פרסמה ספר על אודות המאבק, הלכה לעולמה בשבוע שעבר, בגיל 90, בבית בתה שבאריזונה. בנה אמר שסיבת המוות הייתה מחלת האלצהיימר שבה לקתה אמו. מיד התחזתה לפולנייה, הבריחה נשק ומסמכים לתוך הגטו ואף הבריחה מתוכו ילדים למקומות מסתור שאיתרה בחוץ.

“כדי להישאר אנושי בגטו היה צריך לחיות במצב של התנגדות מתמדת, לפעול באופן בלתי חוקי”, סיפרה מיד לעיתון היהודי “Forward” ב-1995. “היו לנו בתי כנסת לא חוקיים, שיעורים לא חוקיים, פגישות לא חוקיות והוצאות ספרים לא חוקיות”.

מיד נולדה בוורשה בדצמבר 1921 בשם פייגל פלטל. אביה מת מדלקת ריאות בגטו, אמה ושני אחיה נרצחו בטרבלינקה.

היא הצטרפה ל”ארגון היהודי הלוחם” והשתמשה בשם הקוד “ולדקה” – שם שעליו שמרה כל חייה לאחר מכן.

עם התמשכות המלחמה בחרה מיד בהתנגדות מזוינת. באמצעות תעודות מזויפות והודות למראה המקומי, חייתה מיד מחוץ לגטו ויכלה להיכנס ולצאת ממנו. היא השיגה כלי נשק עבור הארגון בשוק השחור, הבריחה אותו לגטו ואיתרה מקומות מחבוא עבור יהודים. היא שימשה גם כקשרית עבור המחתרת והבריחה מסמכים בנעליה.

הרוב האדיש

בראיון ל”וושינגטון פוסט” ב-1973 סיפרה מיד כי נחרדה לגלות עד כמה אדישים היו רוב הפולנים לגורל היהודים. “חייתי בקרבם זמן מה בתור פולנייה. רובם היו אדישים. מספר גדול היו אנטישמים בגלוי ובאופן מסוים אפילו הביעו סיפוק מהשמדת הגטו”.

ב-19 באפריל 1943 פרץ המרד. הוא נמשך 27 ימים, עד לחיסול המוחלט של הגטו. ב-1993 סיפרה לחברת החדשות Knight-Ridder: “הגורל של המרידה נחרץ מלכתחילה. לא רצינו למות, אבל אמרנו ‘זו הדרך לפעול, זה מה שעלינו לעשות'”.

בנה, ד”ר סטיבן מיד, סיפר לעיתון כי חרף פעילותה הלוחמנית של אמו, היא הדגישה בפניו את החשיבות שבצורות ההתנגדות השונות, וסיפרה לו כי אמה נהגה ללמד את בנה על מורשתו היהודית גם בגטו.

“ניסינו לחיות במלחמה, בזמנים הקשים, בדרכים שהכרנו לפני המלחמה. איש לא העלה על דעתו תאי גזים. להתנגדות היהודית היו צורות שונות. ההתנגדות שלנו לגרמנים, שרצו לעשות לנו דה-הומניזציה, באה לידי ביטוי במגוון דרכים”,

מיד שרדה ונותרה בפולין עד לכיבושה בידי הרוסים. מיד לאחר המלחמה, ב-1945, היא נישאה לחברה למחתרת, בנימין מידז’ירז’ץ’. שנה לאחר מכן הם היגרו לארה”ב ובידיהם שמונה דולרים. על פי ה”וושינגטון פוסט”, הם פתחו עסק לייבוא וייצוא ולקחו חלק בוועדה שסייעה להקים את מוזיאון השואה בוושינגטון. נולדו להם שני ילדים וחמישה נכדים. בעלה מת לפני שש שנים. הזוג השתתף בפעילות ציבורית בקהילה היהודית ומיד ייסדה תוכנית לאומית להכשרת מורים בנושא לימוד השואה. בספר שכתבה ב-1948, “משני צדי החומה”, תיארה כעדה את המרד.

הפוסט הזה סגור לתגובות כרגע.