נס העגילים של רחל (רוז’י שוורץ) ויינר – ניצולת שואה

הסיפור של רחל (שוורץ) מיינר, ניצולת שואה. כפי שסופר ונכתב ע”י אריאלה זאבי

זהו סיפור מיוחד, אחר…. ויובא להלן כפי שסופר מפיה של רחל מיינר, ולכן בגוף ראשון, אך תחילה הקדמה קצרה:

ניצולת שואה רחל ויינר

סבתא רחל ויינר (רוז’י שוורץ)

רחל (שוורץ) מיינר, נולדה ב-5.11.28 בכפר בשם ארפוטוק במזרח הונגריה, אביה היה סוחר ואמה עקרת בית. הייתה לה אחות קטנה ממנה בשמונה שנים. המשפחה הייתה אמידה, דתית (חסידות סאטמר). בית גדול, שפע, וחיים טובים ושמחים.

כשהייתה בת 11.5 גורשה מבית הספר בגלל אנטישמיות, בגיל 15  הוגלתה לגטו בנירג’הזו, שם מת סבה בעקבות התנאים בגטו. לאחר כמה שבועות, בערב חג השבועות הועלו על רכבת והוכנסו למחנה הריכוז בירקנאו, שם, על הרמפה המפורסמת של מנגלה, הופרדה ממשפחתה ומאז לא ראתה אותם יותר. מאוחר יותר נודע כי הומתו כבר באותו היום בתאי הגזים. רחל שהתה בבירקנאו במשך 5 חודשים, במחנה ההונגריות, ואז הועברה לבית חרושת לתחמושת באלטנבורג בגרמניה. משם שוחררה בגמר המלחמה.

אחרי המלחמה, חזרה רחל כמו רבים כמוה לכפר הולדתה, אך לא נשאר שם זכר למכריה ובלית ברירה עברה לגור בבודפשט.

בחזרה לכפר הולדתה…. מתחיל הסיפור שלנו..סיפור העגילים.

“בכפר שבו נולדתי וגדלתי היו רק חמש משפחות יהודיות ולכן חלק מחברותי הטובות ביותר לא היו יהודיות.

מאז שאני זוכרת את עצמי, היו לי עגילים על האוזניים.. ומשום מה…מאד אהבתי לחלק אותם לחברותי.  מעולם לא נתתי לחברה זוג שלם, אלא תמיד עגיל בודד. זה היה מעשה “רגיל” אצלי.. אני מקבלת עגילים מאימי, פוגשת חברה, מסירה עגיל בודד ונותנת לה. אימא, להפתעתי, מעולם לא נזפה בי, התבוננה, ודאגה תמיד לתת לי עגיל חדש במקום זה שהוסר…

כשהייתי בגיל  5  קרה משהו חדש… משהו קצת שונה..אימא הושיבה אותי  מולה ואמרה לי בסבר פנים רציניות: “אנא הקשיבי לי היטב, ביתי, אני רוצה לספר לך סיפור “רציני”: אימא סיפרה לי שהיא עומדת למסור לי זוג עגילים שהיא קיבלה מאימא שלה (סבתא שלי). אלה, כך אמרה עוברים במשפחה מאם לבת. אך הפעם, אמרה לי בסבר פנים רציניות, “אסור לך בשום אופן להוריד אותם מהאוזניים ולתת אותם במתנה לאחת מחברותיך”!  הבטחתי לה שכך יהיה…..

ניצולת שואה רחל ויינר

סבתא רחל מימין. בצעירותה עם זוג מאמציה דוד ובז’י פישר

אני זוכרת התרגשות רבה.. איזו אחריות אימא שמה על כתפי.. אני עונדת עגילים שעוברים מדור לדור… עד היום , כמעט 80 שנה אחרי, אני זוכרת את המבט של אימא כאשר אמרה לי שמעתה, אני הולכת לשאת את מנהג הדורות על אוזני.. זה היה מבט עמוק, רציני מאד, ומסתורי. לא הכול הבנתי, ואולי בגלל זה תחושת האחריות שחשתי ברגעי השיחה הרצינית הזאת עם אימא התפוגגה לה כלא הייתה כעבור מספר ימים…. כאילו השיחה הרצינית הזאת מעולם לא התקיימה…

באחד הימים, פגשתי את החברה הכי טובה שלי…ולא יכולתי להתאפק.. מיד הורדתי את העגילים ונתתי לה! והפעם, הגדלתי לעשות, לא עגיל בודד, כמו בעבר, אלא הענקתי לה כלאחר כבוד את זוג העגילים של סבתי..זה שהיה אמור לעבור יום אחד לביתי, אם תיוולד…

חזרתי הביתה ללא העגילים, אני זוכרת את המבט העצוב של אימא, השואל.. ורק אמרה לי: “ביקשתי ממך שלא לתת העגילים האלה…” כאשר אני נזכרת במילים האלה, עד היום אני חשה כאב עצום… גם היום, כאשר אני משחזרת את הרגעים הללו, אני שומעת את קולה..

כעבור זמן לא ארוך אימא נתנה לי זוג עגילים אחר..

ניצולת שואה רחל ויינר

אווה ז”ל אחותה של סבתא – כל כך דומה לטליה
בתו של מאיר

בינתיים גדלתי מעט, והתחלתי ללמוד בביה”ס היסודי, וכשעליתי לכתה ו’ פרצה המלחמה. הגרמנים פלשו להונגריה במוצאי היום האחרון של פסח, למחרת היום התייצבו אצלנו הגסטאפו ואספו אותנו לגטאות.

כל הקורות אותי במלחמה זהו עניין לסיפור אחר, גטאות, מחנות עבודה, אשוויץ… , ואלה יסופרו בנפרד..

בתום המלחמה, כמו ניצולים רבים, ביקשתי לחזור לארצי, לכפר הולדתי, לראות האם מישהו מבני משפחתי נותר בחיים? חזרתי להונגריה, לחפש שאר משפחה, קרוב… כאשר ירדתי מהרכבת, בתחנה, קיבל את פני איש שלא הכרתי אותו. הוא אמר שזיהה אותי בגלל הדמיון הרב שלי לאימי והזדהה כ”דוד פישר”.. חבר טוב של הורי. דוד לי שאף אחד לא נשאר מהמשפחה והזמין אותי לבוא ולחיות איתו ועם אשתו.

 לימים הוא ואשתו שהיו חשוכי ילדים אימצו אותי כבת והעלו אותי עימם לארץ. אני חבה לדוד ולאשתו הרבה מאד.. הם גידלו אותו בארץ, אהבו אותי ונתנו לי תחושה של משפחה חמה.

אולם, ברגעים הללו של המפגש בבודפשט, הוא ממש ביקש ממני שלא אלך לבד לביתי, סיפר שזרים התיישבו בבית, שזה מסוכן.. לא יכולתי לוותר על הביקור בבית שבו גדלתי. וכשראה שאני מתעקשת לנסוע, התעקש לבוא ביחד איתי. דוד לא הניח לי להתמודד לבד עם מפגש כל כך קשה ומכאיב.

כעבור מספר ימים אזרתי כוחות וביחד איתו נסענו לביתי, הבית שבו נולדתי וגדלתי, הבית השמח שנותר רק בזיכרון. גרו שם גויים, אנטישמים. הם לא נתנו לי להיכנס הביתה, ניסו להכות אותי. זו זכורה לי כחוויה קשה מאד, לפחות כמו כל הזמן הארוך ששהיתי במחנות. דוד, סחב אותי משם בכוח! ויותר לא העזתי לחזור לשם.

ניצולת שואה רחל ויינר

סבתא רחל וסבא מיילך ביום נישואיהם, 1950 , טבריה

יצאתי מהבית בעוגמת נפש גדולה, ובעודי מנסה להבין מה באמת ראיתי, הבחנתי שחברתי הטובה מביה”ס רצה לקראתי, זאת שנתתי לה את העגילים של סבתי… קפאתי על מקומי. להפתעתי היא הכירה אותי, רצה אלי וחיבקה אותי… (מעשה אמיץ לנוכח האנטישמיות הקשה ששררה בכפר). היא הביטה עלי, שלפה את העגילים שלי מאוזניה והחזירה לי אותם, “הם שלך” היא אמרה, זהו הזיכרון היחיד מהמשפחה שלך ואת היא זו שחייבת לענוד אותם! נותרתי פעורת פה…  למחווה יוצא הדופן הזה הוסיפה החברה עוד שתי תמונות משפחתיות שהצליחה להציל מביתי. התחבקנו שעה ארוכה ונפרדנו….ומאז, לא פגשתי בה יותר למרות שחזרתי מספר פעמים לשם..

לא הייתי יכולה לחלום על זה.. קרה לי נס קטן, שם בכפר הולדתי.

ניצולת שואה רחל ויינר

העגילים

מיד ענדתי את העגילים ובאותו הרגע נשבעתי לעצמי שלא אורידם מאוזני, ושאם תהיה לי אי פעם בת, אעביר לה אותם, אספר לה את הסיפור, וככה העגילים יעברו מדור לדור.

בינתיים, נאספתי אל זוג האנשים שאימץ אותי, וביחד איתם עליתי לארץ. כעבור זמן, הכרתי את בעלי והשתקענו בטבריה. נולדו לי שני ילדים, בן ובת. כשביתי נולדה, היה ברור לי שיום אחד היא תקבל ממני את העגילים, שעדיין היו על אוזני.

כשגדלה, נתתי לה את העגילים תוך שסיפרתי לה את ההיסטוריה המיוחדת שלהם. חזרתי באוזניה על דברי אימי ז”ל, “שימי לב, ביתי, אני מורידה מאוזני את העגילים שקיבלתי מאימי שקיבלה מסבתה.. ועוד כמה דורות אחורנית.. ענדי אותם על אוזניך, ויום אחד, כאשר תלדי בת, תעבירי לה אותם.. ” גם ביתי, בדיוק כמוני, התרגשה במעמד הזה.

בעת ההיא, מירי עדיין לא ענדה עגילים, שמרה עליהם במגירה  ורק כאשר הייתה חיילת בצבא, עשתה לעצמה חורים באוזניים, וענדה אותם. היא לא הורידה אותם מעולם, עד שיום אחד, העגילים נשחקו והתקלקלו, ולא ניתן היה להמשיך ולענוד אותם.

מירי, בתי ז”ל, חיפשה צורף טוב שיוכל לתקנם מבלי להרוס אותם, ומצאה כזה בתל אביב, לפי המלצה של חברה. היא השאירה את זוג העגילים אצלו עם בקשה שיתקנם אך יותיר אותם כשהיו, בדיוק באותה צורה ולא לפני שסיפרה לו מהו הערך הנוסטלגי של העגילים. הצורף הבטיח לה שתוך שבועיים העגילים יהיו מוכנים.

חלפו שבועיים, חלפו חודשיים אך העגילים לא היו מוכנים. לבסוף מירי ביתי החליטה לקחת ממנו אותם בחזרה אפילו אם לא תוקנו… היא הגיע לחנותו…וזה, מחפש ומחפש ומחפש… ולבסוף אומר שאלה נגנבו ביחד עם סחורה רבה נוספת בגניבה שהייתה בחנותו. מירי נותרה פעורת פה… ובכל אותם החודשים, לא ידעתי על כך מאומה. שמתי לב שהיא הורידה את העגילים מאוזניה, אך לא שאלתי מדוע למרות שזה מאד הכאיב לי. היא, מצידה, לא סיפרה לי.

ניצולת שואה רחל ויינר

מירי וסבתא רחל 4 בנובמבר 2007

מירי, בתי ז”ל, חלתה במחלת הסרטן. היא קיבלה טיפולים שונים בכל מקום ומכל מרפא שיכול היה לסייע בידה. אחד מהם היה בישוב במרכז הארץ. מירי נסעה לשם בליווי חברה טובה. כאשר מירי הייתה אצל המטפל, הלכה חברתה לחברה אחרת המתגוררת בסמיכות אליו. לאחר שסיימה הטיפול, הלכה לאסוף את החברה.. ולפתע מגיחה שכנה החוצה, עונדת תכשיטים רבים, ומירי מבחינה בזוג העגילים האבודים על אוזניה, מבין עומס רב של עגילים. מירי מספרת שממש קפאה על מקומה. כשהתעשתה, שאלה את השכנה, מאין לה עגילים אלו? זו סיפרה לה שקנתה אותם מצורף ידוע בתל אביב. הצורף סיפר לה את “סיפור העגילים..”, שמוצאם מהונגריה, שעברו במשפחה שנספתה בשואה מאם לבת… השכנה מספרת שהסיפור כל כך נגע לליבה, שמיד קנתה אותם, ענדה אותם, ומאז לא מורידה מאוזניה.. לזיכרון לאותה משפחה!

מירי התרגשה מאד…. וסיפרה לשכנה כיצד בדיוק נראים העגילים גם בחלק שלא נראה. השכנה פערה פיה, הסירה אותם, ואכן כל הסימנים היו שם! מירי סיפרה את הסיפור לשכנה, זו התרגשה ומיררה בבכי, מיד הסירה את העגילים והחזירה אותם לבעליה, למירי.

כשחזרה הביתה, שיתפה את בעלה ב”נס” שקרה… אלה מיד החליטו לקחת את העגילים לצורף אחר ולבקש ממנו ליצור שישה זוגות עגילים כאלה זהים: אחד לכל נכדה, אחד לשכנה ועוד אחד לחברתה הטובה שסעדה אותה וטיפלה בה במהלך המחלה הקשה שעברה.

ניצולת שואה רחל ויינר

מירי, בעלה צנקל ושתי בנותיה מיכל ונועה

והנה, שוב ערב פסח של 2001, כל המשפחה מתכנסת לליל הסדר המסורתי אצל מאיר, בני הבכור. לפתע, מירי מבקשת שקט.. רוצה לספר סיפור. “מה פתאום סיפור באמצע הסדר..?, רטנו כולם… מירי לא מוותרת, ולפני שמתחילה לספר, פונה אלי ואומרת לי באלו המילים: “אימא, תחזיקי מעמד, תהיי חזקה.. אני הולכת לספר סיפור שהסוף שלו הוא טוב..!” ישבתי דרוכה, ומירי מגוללת לפני כולם את סיפור העגילים. הופתעתי, רעדתי, התחלתי לבכות… לא ידעתי עד לאותו רגע מה קרה? ומדוע מירי חדלה לענוד את העגילים..

מירי סיפרה את סיפור ה”נס”, שאירע… ואז הוציאה מידה אריזה ובה כמה זוגות עגילים זהים,  ניגשה לבנותיה ולאחייניתה, וענדה לכל אחת מהן את זוג העגילים…. נותרתי פעורת פה, ללא נשימה. כשנרגעתי ביקשתי לספר לכולם את הנס הקודם שאירע בכפר הולדתי בסיפור העגילים… היה שקט ליד שולחן הסדר, לאט לאט גוללתי לכולם את סיפור ילדותי המאושרת, החברות הלא יהודיות שהיו לי והמנהג המשונה שלי להסיר העגילים מאוזני ולהעניק אותם לחברות… וסגירת הפרק הראשון בסיפור העגילים במפגש המחודש עם חברתי לאחר המלחמה.. אי שם בעיירה קטנה בהונגריה, גם שם אירע הנס הראשון.. השני אירע בעיר קטנה במרכז הארץ.

לצערי הנס הזה לא אירע למירי שלא יכלה למחלה ונפטרה.

תגים: , , ,

הפוסט הזה סגור לתגובות כרגע.