אבל ואובדן בקבוצת ניצולי שואה

אסנת נשיא, מטפלת בניצולי שואה במכון ” שי ” על בדידות ואהבה שתלויה בדבר.
הבעת אבל ואובדן בקבוצת טיפולית של ניצולי שואה (חלק ב’).

“פעם היתה לי משמעות. הייתי אמא, אישה של מישהו. מה התפקיד שלי עכשיו ?!

דיאלוג בין ניצולים על נושאים של בדידות ועל אהבה שתלויה בדבר.

מכון שי ניצולי שואהי’ מתאר לחברי הקבוצה את הקשר עם הילדים :  “עזבו אותי. היא מתה והם עזבו אותי. אף אחד לא בודק אם אני חי או מת. אם לא הייתי נותן את הרכוש והאדמה הם היו נשארים איתי כי היה להם אינטרס, היו ממשיכים לאהוב אותי”.

ד’:  “אני לא אתן את האדמה עד שאני אמות. (בכעס)  אמרתי להם אלף פעם הם לא עוזבים אותי. אני לא אחתום. רק הכסף מעניין אותם ולא אני או מה קורה לי. אני לא נתתי להם והם לא אוהבים אותי. זה לא העניין של הרכוש בלבד, הם כבר לא אוהבים אותי”.

פ’: “אצלי ברוך ה’ הכל בסדר. כולם באים, כולם מבקרים, אף אחד לא חושב אפילו לא לבוא”.

י’ מגיב: “כי הכסף עוד אצלך. את חכמה. רק תתני והכל יגמר, חבל שאני לא הייתי חכם כמוך”.

פ’: “אז מה, זה בשבילי פנינים ויהלומים הביקורים שלהם, אז לא מעניין אותי בשביל מה הם באים העיקר שהם באים ואם זו הדרך, זה בסדר גמור בשבילי. בפסח היינו חמישים איש, זה שמחה , זה יהלומים”.

מ’ וש’ תארו שהן מטופלות באהבה על ידי בנותיהן ומאושרות מהקשר איתן. השאלה בקבוצה בדבר  הבדידות אצל האלמנים דווקא ולא אצל נשים קיבלה מענה בכך ש”נשים יודעות להסתדר לבד וגברים לבד הם אבודים ללא נשים”. כולם בקבוצה הסכימו לכך וניכרו רחמי הנשים על הגברים האומללים בבדידותם, ללא יד נשית אשר מטפלת בהן.

י’ לא תכנן ללכת לחתונת הנכד משום שכעס על ילדיו, בעזרת הקבוצה שתארה לו שהוא נשאר מופסד פעמיים, גם כאשר הוא מנסה להעניש אותם וגם כאשר הוא מעניש את עצמו, הוא חשב על כך שוב. עם חלוף השבועות , נמלך בדעתו והלך לחתונה ואף סיפר שנהנה. כל הקבוצה חיזקה אותו ועודדו אותו להמשיך כך. אחר כך נסובה השיחה על האופן בו שומרים על הקשר עם הילדים, ובאחריות מי לשמור את הקשר. הנשים בקבוצה הביעו הבנה יותר גדולה לאי פניותם של הילדים להתקשר מדי יום, בזמן שהגברים כעסו שהנשים של הבנים הן אשר מחליטות, ואשר יש בידן לגרום לבנים ליצור עמם קשר, אך הן נמנעות.

בתוך כל המפגשים של הקבוצה, ישנו קול יוצא דופן, קולה של צ’.

צ’, ניצולת אושוויץ. היא מדברת מעט, מילותיה מדודות וחכמות ומדוייקות. לקבוצה לקח זמן לקבלה ולהכילה לתוך הקבוצה. החוויה של זרה אשר יש כלפיה כבוד, זה היחס של חברי הקבוצה כלפיה. היא שותקת רוב הזמן. מקשיבה ומבינה ומתנתקת כאשר הנושאים קשים לה. חוזרת ואומרת שהיא מאושרת ויש לה בנות מוצלחות מאד ושהיא מליונרית בשתי בנותיה. כאשר היא אומרת זאת לערך האדם יש משמעות גדולה יותר גם ליתר חברי הקבוצה. ישנה הערכה כלפיה שהיא מהתופת שלה כל הזמן מעודדת ודבקה על אף ולמרות הכל, באופטימיות אין קץ.

נ’: ” אני נכנסת לתוך הבית, יש 4 קירות. מה אני אדבר עם קיר אחד ואחר כך אעבור לקיר אחר? פעם לגרד את הראש לא היה לי זמן. ילדים, רפת, אוכל. לא היה לי זמן לעצמי. היום אני לבד לעזאזל.  הבדידות זה דבר קשה ונורא אבל אין לי ברירה. אני צריכה להשלים עם זה. “

“פעם היה לי תפקיד עם משמעות, הייתי אמא , הייתי אישה של מישהו, היום מה? מה התפקיד הזה עכשיו. את החוכמה שלי אף אחד לא מבקש לדעת ולא פונים אלי כמו שפעם הייתי ראש הבית והכל שאלו אותי”.
כל חברי הקבוצה הגיבו לכך שגם התפקידים שלהם הלכו לאיבוד, גם מקומם המכובד כראשי המשפחה או כמפרנסים. היום הם תלויים ותלותיים והיו לכך קולות רבים.

פ. הוסיפה ” ככל שאנחנו גדלים, אנחנו למעשה קטנים”, והסבירה על התלות שלה שגדלה בילדיה ובסביבה.

ואני חשתי עצב על הנכות הזאת שמתפשטת על חייהם, כאשר חסרה דמות קרובה ואינטימית למשענת ולאהבה. על החור הזה שנוצא ושלא מתמלא ועל האכזבה מהילדים,שבחווייתם, כאילו בגדו בהם ונטשו אותם. דינאמיקה נפשית אשר מהדהדת בתוכם את סיפורם האישי מזמן המלחמה, עת נעזבו רבים מהם על ידי משפחותיהם.

טיפולים פסיכולוגים וקבוצות תמיכה הם שירות של מכון שי במימון משרד האוצר. למכתבי תודה של ניצולי שואה

לפרטים ומידע, פנו אלינו בטלפון 077-414-6160 או מלאו פרטיכם בטופס משמאל ואנו נחזור אליכם בהקדם.

 

 

 

 

 

 

 

 

תגים: , , , , , ,

הפוסט הזה סגור לתגובות כרגע.