זה לא תלוי בך: מכתב מאבא ואימא

מיקי לוי

שרה (שם בדוי) ניצולת שואה בת 79, הגיעה לטיפול כאשר היא מספרת באינטייק שהיא חיה בתחושה שהיא על סף קריסה כתוצאה מן העומסים בניהול חייה השוטפים .

בפגישותינו הבאות פתחה שרה בעצמה את הנושא בהדרגה.

“אימי ואבי נרצחו באושוויץ ב-1944, כשהייתי בת 11. היו לי ציפיות גדולות מהחיים ורציתי להגשימן. אבל הכל השתנה. כבר לא חשתי שהעולם הוא מקום בטוח ומוגן, גדלתי במציאות לא פשוטה ומורכבת…”

היא סיפרה בהרחבה על ילדותה ועל הקשיים שלה.

“אחרי שאימי נרצחה, כבר אז ידעתי שאני צריכה לסמוך רק על עצמי. בהמשך, כאשר התבגרתי, הכרתי את ארנון. זו הייתה אהבה מאוד גדולה והרגשתי שהוא ממלא לי המון חסרים. עברו עלינו ארבע שנים נפלאות של חיים משותפים יחד. פתאום, מצאתי שזה שוב קורה לי. ארנון נפטר באופן פתאומי”.

“מה קרה לו?

“הוא נפטר משבץ מוחי. בגיל 38. זו הייתה הפתעה גדולה לכולנו. בלתי צפוי לחלוטין וכואב. הרגשתי שנרדמתי שוב בשמירה. חטפתי. מצאתי את עצמי מתמודדת פתאום עם ואקום אדיר. הייתי בשלבי הריון מתקדמים עם דניאל. מצאתי את עצמי שוב אבודה כמו אותה ילדה בת 11 בשואה. עם חוסר ביטחון לגבי העתיד, חוסר ביטחון כלכלי. מצאתי את עצמי הולכת שוב לאיבוד”.

זר לא יבין זאת

“ומה הרגשת”?

“הרגשתי אכזבה עמוקה מאוד. הרגשתי אשמה. זה נשמע משהו לא הגיוני בעליל, זר לא יבין זאת. לא היה ברור לי כל כך למה, אבל האשמה הגיעה בעוצמה. היה לי מאוד קשה להכילה”.

“תוכלי להרחיב”?

“הייתה לי תחושת אי שקט פנימי. מצאתי ששאלתי את עצמי, מה שוב לא עשיתי בסדר שהוא נפטר. איפה החלק שלי. הייתי רדופה מעצמי. הרגשתי שלא שמרתי עליו מספיק והנה זה שוב קורה לי. מייד לאחר הפטירה שלו החלטתי שאני נכנסת לנעליו בניהול החברה. נכנסתי ביד רמה. עבדתי כמו מטורפת, תוך ידיעה ושליטה ברמת הפרטים הקטנים של כל מה שמתרחש בחברה ובחיים שלי בכלל. לא נחתי לרגע. מצאתי את עצמי עובדת מסביב לשעון. לעיתים בלי לאכול צהריים, ובלי הפסקות. עד היום אני קופצת מכל מחלה הכי פשוטה שיש לקרובים שלי. על כל פיפס הכי קטן אני הולכת מיד לרופאים הכי נחשבים. לא משנה מה”.

“וזה מצליח להרגיע אותך”?

לא. להפך. אני מרגישה כאילו אני סובבת במעגלים חסרי תוחלת סביב עצמי. הכל רק כדי שלא ליפול למצב של חוסר אונים, חוסר מעש, חוסר תושיה. אני עסוקה להספיק לבלוע את כל העולם. כאילו בורחת מהרגשות של עצמי”.

“מדברייך אני מבין שזה המצב גם היום?”

“כן, בהחלט. גם בתוך הקשר עם משה, בן הזוג שלי בהווה, אני לוקחת הכל עלי ורק על עצמי אני סומכת. אני מתפקדת פיקס”.

“כך את גם תלויה רק בעצמך”?

“אני מרגישה שהקשר עימו הוא קשר טוב, אבל בתוך תוכי אני חשה מעצורים. זה מרגיש שבלתי אפשרי לי להיות תלויה במשה. אפילו לא קצת”.

“מי יוזם ומוביל פעילויות משותפות”?

“רק אני יוזמת ומובילה. הוא אומר לי תנוחי, פעם אחת תני לי להוביל. אבל משהו בתוכי לא מאפשר לו את המקום הזה”.

“זה מוכר לך מעוד מקומות”?

כן, מעברי, קרובים וכפופים בעסק העירו לי לא פעם שאני לא מאצילה מספיק סמכויות ולא נותנת מרחב לעשייה. יש להם תחושה שאני נדחפת. אני ממלאת כל וואקום אפשרי. הרבה אמרו לי שהם לא מבינים איך אני עובדת בכזה קצב ולא נותנת מנוחה לעצמי. כאילו שרוחות רפאים מהעבר מנחות אותי”.

לא הצלחתי לשמור

“נראה לי שיש מכנה משותף לכל הדברים שאת מתארת. אני שומע הד ברקע שמתייחס לאנשים שאינם עוד איתנו”.

“מה אומר ההד הזה”? שאלה שרה.

“לא הצלחתי לשמור עליכם מספיק אמא ואבא, כדי שתהיו איתי אז. זה היה מחוץ ליכולת שלי”, אמרתי.

“אני מבין שזה מאוד קשה לפגוש את הידיעה שזה מחוץ ליכולת שלך. משם לדעתי נובעים הדריכות ועודף השליטה במרחב. הצורך לעשות ולפצות מבלי יכולת לנוח, כדי לא להרגיש במשהו שלמעשה, אנחנו חיים בתוכו כל הזמן”.

“בתוך מה?”

“בתוך חוסר האונים. זה משהו מאוד קשה. כמו צל שמלווה את האדם משחר לידתו ועד מותו.

מאז חוסר האונים המתגלגל למנוע את מותם של אמא, אבא וארנון, את במעגל קסמים עם הצל, מנסה להשיג עוד ועוד שליטה, כדי לא לחוות זאת שוב.

הילדה הזאת שמאוד רצתה, אבל לא יכלה להציל את אמא ואבא, הפכה להיות המבוגרת שבשליטה, שלא מוכנה להיות הילדה הזאת עוד פעם”.

שרה חפנה את ראשה בשתי ידיה ובכתה.

“ישנה אשליה שחוסר אונים”, אמרתי, “ניתן למנוע על ידי כך, שהיי תלויה רק בעצמך. אם את גורמת לכך שהכל, כל תפקידי המשפחה, הניהול והפרנסה יהיו עלייך, לא נותר לך אלא לסמוך על עצמך בלבד”.

“רציתי לשאול”, הוספתי, “האם את מוכנה לנסות ולבדוק מה זה אומר להתחיל להיות קצת תלויה במשה? להאציל סמכויות לאחרים. אני שומע שהתעייפת. את צריכה להתנסות בלהיות לפעמים גם מובלת. מה זה בשבילך לתת מרחב לעשייה לאחרים? מה זה עבורך לתת מנוחה לעצמך ולסלוח לעצמך על מה שקרה בעבר?.

האם את יכולה להשתחרר מהכעס והאכזבה על יקירייך שלא נלחמו מספיק כדי להישאר לצידך? האם את יכולה לסלוח לעצמך על כך שבעינייך לא היית מספיק שווה על מנת להשאיר אותם בחיים?”.

מכתב מאימא ואבא

“נדמה לי שאם אימא ואבא היו כותבים לך מכתב, הם היו מנסחים אותו כך:

שרה היקרה,

אני יכולה להבין שלא קל להכיר בכך שהחיים ממשיכים, ולהמשיך בחיים בידיעה שאנו היקרים לך מכל לא שותפים להם. החיים, לצערנו, רצופים בדברים שלא נמצאים בשליטתנו. בעולם הזה אנו לא מחליטים מי ימות ומי יחיה ולמשך כמה שנים. אבל בכל מה שתלוי בך את שמרת על אמא ואבא, וכפי שראיתי גם על ארנון, וכל מה שרק יכלתי לצפות שתעשי בחייך, עשית בצורה יוצאת מגדר הרגיל. הייתי רוצה להציע לך שתשחררי את עצמך מהאכזבה על שלא עשית מספיק כדי שנישאר בחיים. זה מעולם לא היה תלוי בך.

 

הפוסט הזה סגור לתגובות כרגע.