סיפורה של ת’

בטי גוטמן, פסיכותרפיסטית

אנסה לספר את סיפור חייה של ת’ כפי שמצטייר אצלי והשפעתו עלי כאדם וכמטפלת.
בחרתי בת’ דווקא בגלל שכל כך התנגדה לשיחות ולבואי.
אני זוכרת בגופי את הלאות שאחזה בי כשנוכחתי לדעת שת’ למעשה גרה בבניין שאסף אל קירבו את זקני חלכאי ונדכאי ארצנו. בכניסה מוצבים כסאות גלגלים עליהם יושבים זקנים ולידם מטפלות מהפיליפינים ובקצרה “פיליפיניות”. ובהמשך ראיתי גם זקנים עם הליכונים, מקלות הליכה מסוגים שונים וכן גם אנשים לא כל כך זקנים ששומרים על רוחם הטובה למרות העליבות שמשדר המקום. הלאות הזאת הולידה שאלה שאגב מתעוררת עם כל תחילת טיפול – האם יהיה בי הכח לשאת את המצוקה של הזולת שמבקש ממני עזרה?ואז הגעתי אל דלת ביתה היא פתחה אותה והמראה שראיתי היה קשה. הדירה בת שני החדרים הקטנים, המטבחון, השירותים והמקלחת כולם מוזנחים מאוד. הריהוט נראה כאוסף מקרי של חפצים ישנים. טיפת חן לא הייתה שם. בדיעבד אפשר אפילו לראות בביתה של ת’ ייאוש, אלימות ותוקפנות כלפי עצמה וסביבתה. ת’ נקייה מאוד מנסה לשמור על הופעתה החיצונית ניכר שהיא בעלת טעם טוב. לאחרונה חלתה במספר מחלות גופניות שגורמות לה למצב רוח קשה ורע.

סיפור חייה של ת’ הוא טרגדיה שלא כל פרטיה ידועים לי, אם מפני שהיא נמנעת מלחשוף בפני אותה, ואם מפני שהזמן דוחק ועלינו לדבר על הבעיות הבוערות:
אז ככה ת’ כנראה נולדה כבת לא חוקית בהונגריה הפרק הזה הוא תעלומה עדיין אך מתישהו הזכירה שיש לה חצי אח שהיה רופא או עדיין רופא בהונגריה.
על הפרק של המלחמה ת’ מסרבת לפרט והיא רק חוזרת ואומרת שזאת הייתה זוועה נוראית והיא אינה רוצה להיזכר בחייה אז. היא אף מוסיפה שהייתה פעם בטיפול אך זה הצליח רק להרגיז אותה כי היא נשאלה רק על השואה או שהיו שתיקות שהעיקו עליה אז עזבה.

בהונגריה לאחר המלחמה הצטרפה לקבוצת נוער, עלתה עמם ארצה וכאשר הללו התגייסו לצבא זייפה את גילה והתגייסה אף היא. שם הכירה את בעלה הראשון ששירת בצבא הבריטי. ת’ נישאה לו אך אוי לנישואין הללו. התברר שהבחור אינו מסתפק רק בה ואינו מפרנס אותם כמשפחה. הזוג ובהמשך המשפחה גרה במחנה צבאי בריטי שהוסב למגורים לחיילים לשעבר. במחנה זה נולדו לה ארבעה מבניה מבעלה הראשון.
בנה השני מת כתוצאה מסיבוכים של דלקת ריאות בגיל שנתיים בערך. סיפור מותו של בנה השני סופר לי בצער רב תוך שהיא נזכרת בעוד ועוד פרטים ואסוציאציות. אני אומרת הילד מת מעוני והיא מתמלאת כעס. כעס? על מי?
נולדו לזוג עוד שני בנים עד שלבסוף התגרשה מבעלה הראשון שכמובן לא שילם מזונות.
ת’ העבירה את בניה לקיבוצים שונים ולמשפחה אומנת כדי שתוכל לעבוד. התהליך ארך זמן והיא מתארת איך התרוצצה בין הקיבוצים ובין משפחה אומנת לשנייה בניסיון לשמור על קשר עם כולם ולשמחם עד כמה שניתן.

לאחר זמן מה הכירה אדם מבוגר ממנה בשנים רבות. ת’ חוזרת ומדגישה שהוא יליד וינה.
בגיל מבוגר יחסית נולד בן הזקונים.
נישואיה השניים גם הם הסתברו לה כמלכודת “דבש”. אמנם הוא היה נחמד וטוב לב אך חסר-אונים למעשה ועם נטייה לשימוש מוגבר באלכוהול.
הזוג לא הצליח לרכוש דירה והם כתבו מכתב והתחננו לקבל דיור ציבורי. הם קיבלו בקומה רביעית אך בעלה השני שהיה מבוגר ועם בעיות בריאות שונות לא יכול היה לטפס על המדרגות עד לקומה הרביעית והם ביקשו לעבור, וקיבלו את הדירה הזאת שכאילו מקרביה אני כותבת.
למרבה האירוניה הבית הזה כבר אז אכן היה מיועד לעניי-ארצנו הזקנים שלא נמצא פתרון אחר למצוקותיהם. לכאן עברה ת’, בעלה החולה ובנם שכבר היה בוגר. אחרי זמן מה לקה הבעל בשבץ שהה כחצי שנה בבית חולים ומת.

הבן ר’ התמכר להרואין ות’ ליוותה ומימנה את ההתמכרות במשך עשרים וחמש שנים. כיום הוא מכור נקי, גרוש, יש לו בת כבת שש-עשרה, ולאחרונה עבר לגור עם חברתו, גרושה, עם שלושה ילדים.

ת’ לא פנתה כדי להיות מוכרת כניצולת שואה עד סוף שנות התשעים. תמיד דאגה לעבוד ולייצר כלפי הסביבה מראית-עין שהכל בסדר.
בנה הבכור נפטר לאחרונה מסרטן.

זהו סיפורה של ת’ כפי שידוע לי עד עתה.

וליחסינו: כמו שכתבתי ת’ למעשה הביעה התנגדות קשה לטיפול. היא אמרה שאינה צריכה את הדיבורים האלה, שמה זה יעזור לה, שאני עושה את זה רק “בשביל כמה גרושים…”, שהיא לא רוצה שאשאל אותה על השואה, שהיא לא משוגעת, ומי שלח אותי בכלל ועוד ועוד מילים פוגעות.

שיתפתי את יעל ופרידה בשיחות טלפון סביב עניינים שונים ועם סימה שוחחתי. גם בטיפול שלי הופיעה לא פעם דמותה של ת’ ובעיקר דברתי עם עצמי. שאלות על הקיום האנושי כמו מהות הרוע, מקורו בהקשר התנהגותה המעליבה של ת’. ניסיתי להבין למה היא פוגעת בי ככה, מה היא רוצה ממני, מהיכן צומחת לה הגזענות המפורשת שהביעה פעם אחר פעם כשהיא עצמה כמעט הושמדה בעטייה.
הדברים שניתן לבררם התבררו אט אט וניתן כמובן להתייחס למנגנוני ההגנה בהם משתמשת, לנסיבות חייה העגומות ועוד.

אבל אני מקשה על עצמי ושואלת לגבי מידת אחריותו של האדם לגורלו ולבחירותיו ובאילו תנאים למשל בחרה ת’ את בחירותיה הכושלות.
ומה אם המפגש שלי איתה היה לא בהקשר הטיפולי? ומה אם ת’ לא הייתה ניצולת-שואה אלא ‘סתם’ זקנה שלא שפר עליה גורלה? מה תורם לאישיותה ולהתנהגותה לאורך השנים ההקשר של ‘חוויות’ השואה?

ות’? ת’ אומרת שאין לה מזל מההתחלה ועד היום. אני מצטערת צער רב עבורה ומפנטזת על שינויים עבורה ומשוחחת איתה על אפשרויות שונות אך היא אומרת שכמה כבר נשאר לה לחיות…
והנה שאלה קיומית נוספת – המוות. מה עושים עם המוות הזה לעזאזל? מה אני אומרת לה? לא נכון, יהיה בסדר?
וכן הלאה וכן הלאה דיבור אל עצמי כדי להכיל ולנתח את הדברים.

כתבתי שבחרתי לכתוב עליה כי התנגדה לטיפול והנה היום היא ממש מסרבת לסיים את השעה שהולכת ומתארכת, והיא אומרת בכל פעם כמה היא מתגעגעת אלי וזקוקה לשיחותינו, והיא מתקשרת כשמוצפת ומתנצלת על כך שוב ושוב אך אומרת שהייתה מוכרחה לדבר עם משהו…

וגם כאן כשלכאורה קיבלתי תשובה ל”למה” כל כך התנגדה בתחילה לטיפול – ממשיך תהליך ניתוח הדברים הנאמרים על ידי ועל ידה, ממשיכות השאלות ‘החפרניות’ …

אז זהו עד כאן סיפורה של ת’ כפי שאני מספרת אותו לעצמי ולמי שיקרא.

 

הפוסט הזה סגור לתגובות כרגע.