סיפור קבוצה

נעמי ברק מטפלת מכון “שי”

 הנני מטפלת בקבוצה של ניצולי שואה הגרים בדיור מוגן החל מאפריל 2010.

 הקבוצה מונה כיום 10 משתתפים, 4 גברים ו-6 נשים, ובכך מתאפשרת הטרוגניות מגדרית.

 מעבר לערך המוכח של עבודה קבוצתית סביב טראומה, חברי קבוצה זו – המונה אנשים צלולים, אינטלקטואלים, בעלי יכולת בתחומים רבים – מעידים בעצם נוכחותם העקבית והמלאה משמעות המפגשים עבורם.

 התהליך הקבוצתי יוצר גיבוש בין אנשים שבאו מרקעים שונים עם סיפורים שונים. מטרת המפגשים היא לארגן את החוויה, לשחרר את המשקל הריגשי שלה, לנרמל רגשות ולקבל חיבוק קבוצתי על היותם אנשים אנושיים בעלי עוצמה. בנוסף, הגיל השלישי כרוך באובדנים נוספים, כגון: בריאות, יכולות, זיכרון ועצמאות.

 כמו בכל התחלה של עבודה קבוצתית, לקח זמן עד שנוצרו גיבוש ואמון, כאלו המאפשרים לפתוח פצעים כואבים, להתנחם ולנחם ולשאוב כוחות מהלכידות הקבוצתית.

 במהלך המפגשים, מדי פעם, אני משתמשת במוסיקה, בקלפים ובתנועה כדי לגעת בתכנים ולרכך את המילים.

בגלל אופי הקבוצה, המורכבת מאנשים בעלי כושר דיבור ואינטליגנטים, אשר מאפשרים לעצמם להביע, לשתף, להיתמך ולתמוך, השיחות הופכות למרכז ההוויה. אלו אנשים עם סיפורי הישרדות מפתיעים, מבוני הארץ וממעצבי דרכה, עם תארים אוניברסיטאיים ובעלי מקצועות חופשיים. חלקם גם כתבו ספרים. לכולם תיעוד וסרט ביד ושם.

 ברצוני לשתף בהתרחשות מרגשת במיוחד עבורי עם חזרתי ממסע לפולין הקיץ, בו ליוויתי את בני הצעיר.

לפני נסיעתי סיפרתי לחברי הקבוצה על הנסיעה וההכנות. אני מודה שהיו לי התלבטויות לגבי הנסיעה. לא פעם אני מרגישה נשאבת לסיפורים ועטופה בהם. עצם היותי רחוקה מהטראומה מאפשר לי לא להיבלע בעוצמה הרגשית שעולה. כך אני יכולה לנרמל, לאסוף, לארגן ולהרגיע. החשש שעלה בי נגע בצורך שלי לקחת סוג של מרחק מהדברים עצמם. חשוב לי לציין שאין במשפחתי הקרובה נספים או ניצולים.

שבוע לפני נסיעתי, עלו קולות בקבוצה עם בקשה. הם ביקשו, דרכי, למסור געגועים, זיכרונות, נפילה ותקומה.

בעודי אוספת את דבריהם, לא היה לי מושג מה אני לוקחת איתי. חלק מחברי הקבוצה היו באושויץ ובמחנות אחרים, רובם ככולם שרדו בהרבה מזל ותושייה.

 כאשר הגענו לטקס ליד גל עד המשרפות  באושויץ-בירקנאו, מארגנת הקבוצה הוציאה מארגז חלוקי נחל שהביאה מהארץ…כתבתי בטוש על אחד החלוקים את המסר שהתבקשתי למסור. הנחתי את האבן על שרידי המשרפה וסביבה שמתי נרות זיכרון (תמונות מצורפות).

הטקס קיבל משמעות נוספת: אבנים משם.. אבנים מפה, נפש נוגעת בנפש…

צילמתי לזיכרון את מה שהנחתי בכדי שאוכל לשוב ולשתף את הקבוצה.

 המסע כולו עבורי, היה מטלטל ורגשי ביותר. הייתי עדה לפרק היסטורי כואב ואכזרי. מכיון שהחוויה הויזואלית אצלי היא המרכזית, הבנתי בעומק נוסף את גודל האסון.

 במפגש הראשון עם הקבוצה לאחר חזרתי, הבאתי את התמונה של האבן עם הכיתוב ששמתי במשרפות.

נחנקתי תוך כדי סיפור ההתרחשות, זו הייתה חוויה ללא מילים. עצרתי אחרי כל מילה, והם חיכו בסבלנות, מביטים בי ומחבקים בעיניים. הרגשתי עטופה על ידם.

וכך כתבתי על האבן: … הם ביקשו שאמסור בנוכחותי, את אהבתם וגעגועיהם העזים!! הם חיים – הקימו משפחות – ולעולם לא ישכחו!

 המשפט “זר לא יבין זאת”, איבד את משמעותו באותו רגע ואנרגיית ההבנה המשותפת פתחה פתח לרובד נוסף של קירבה ולכידות. אינני מתיימרת להבין ולדעת, ולעולם לא אבין, אך בעבורי ובעבורם נוצר חיבור עמוק יותר.

 בהמשך הפגישות, לאחר חזרתי מפולין, נפתחו נושאים וסיפורים שעד כה לא סופרו. סיפורים שהתביישו בהם, שאולי פחדו לזכור עד כה.

האפשרות לשתף בחדר הידקה את האינטימיות. אני גם רואה הקלה עצומה, כאשר “משחררים סיפור” והוא מתקבל בחמלה.

 ונחזור לקבוצה:

 המשתתפים מגיעים באופן סדור וקבוע, כמעט ואינם מפספסים פגישה, מרגישים “גאוות יחידה”, ייחודיות מחברותם בקבוצה. כאשר אחד המשתתפים חולה, או נזקק לטיפול רפואי, הוא דואג להודיע לי על איחור או העדרות בכדי שלא אדאג, ובכדי שאדע שחשובה לו ההשתתפות. חברי הקבוצה תמיד מתעניינים אם מישהו חסר או שכח להגיע, ודואגים להזכיר את מועד הפגישה זה לזה.

 הנושאים המועלים ונפתחים בשיח הקבוצתי בד”כ מגיעים מהם. העיסוק הוא בעבר הטראומתי, בחיים בהווה ובחרדות ממוות וסבל מיותר לקראת סוף החיים. כל אחד מחברי הקבוצה כבר הספיק מספר פעמים להתחבר לסיפורו האישי בשואה ובבניית הארץ, העלה תסכולים, אכזבות, געגועים ותקוות. הם למדו – עם הזמן – להשמיע, להקשיב, לחזק ולהתחזק. הם יודעים לבכות ולהתרגש, להתאושש ולהתנחם.

 הפגישות הקבוצתיות ממלאות באנרגיה חיונית. ומעכבות הדרדרות. אני דואגת לגעת, לחבק, דבר שגם מתמעט עבורם בגיל הזה.

 כמה דוגמאות של נושאים שעולים בקבוצה:

  • עד כמה הם מרגישים בטוח לפתוח,      לשתף. הגבול שבין הפרוק לאירגון.
  • הטראומה שפגעה בערך העצמי, הזהות      העצמית, ובעיקר אובדן הזהות בזמן השואה.
  • אובדנים שונים בשואה וגם בארץ      (בקבוצה 4 הורים שכולים).
  • ההמשכיות ומה ידעו הדורות הבאים.      הצורך לתעד ולספר.
  • הכוחות מול חוסר האונים.
  • הקבלה של הציבור בארץ, התמודדות      עם משפטים כגון: “איך הלכתם כצאן מובל לטווח”?
  • נושא האשמה של מי ששרד.      “אשמת הניצול”.
  • סיפורי ילדות מסורת ודת, וניתוק      מהדת עקב השואה.
  • דרכי התמודדות שונים במצבי      השרדות.
  • אופטימיות מול פסימיות.
  • זוגיות ומשפחה בארץ.
  • שיח על מנגנוני הגנה.
  • החשיבות לשמור על חיוניות, עשייה      (הם כולם תמיד לבושים בהקפדה).

 אלו כאמור מקצת הנושאים החוזרים במעגליות ומקבלים עומק נוסף בסביבה בטוחה.

 בזמן האחרון ובהסתכלות קדימה אני מוצאת צורך להתעכב על ההדרדרות הבריאותית, אובדן זיכרון ועצמאות.

המשתתפים מתמודדים עם בני זוג במצב קשה. במצב שהמנגנונים נחלשים יש צורך בחיזוק נוסף, שיתוף ומתן עצות, ובעיקר אפשרות לאוורר כאב של אובדן קרוב נוסף.

 המשתתפים הביעו רצון לדבר על המוות. אנו מתייחסים למות מהיבט פילוסופי, דתי, מציאותי ואף הומוריסטי.

בכל מפגש, גם אם נגענו בנושאים קשים ביותר, יש מקום לחיוכים, בדיחות וחיבור לכוחות.

 חשוב לציין שחלק מהמשתתפים נזכרו בחויות וסיפורים שלא זכרו את קיומם. חלק נפתחו ושיתפו למרות שהעידו על עצמם בתחילה שהם לא נוהגים לשתף. הם אומרים לא פעם שדברים שהם מרשים לעצמם לספר בקבוצה הם מעולם לא פתחו בשום מקום.

 המשתתפים בודקים שוב ושוב את מחויבותי להמשיך להגיע. נפתח עבורם מקום בטוח, מזין ומחבר והם חוששים לאבדו. מצדי ניתנה להם מחויבות להמשך. אני חשה זכות והתרגשות גדולה לעבוד עם אנשים אלו.

סביב החגים השנה, החל עיסוק יותר אינטנסיבי עם התמודדות של אובדנים היום. אחת המשתתפות ציינה את השיר “אני גיטרה” של נעמי שמר (אותו כתבה לבקשתו של בני אמדורסקי לפני מותו). היא ציינה עד כמה השיר מרגש אותה כל פעם מחדש. התחלתי לשיר להם אותו וכולם הצטרפו. בפגישה הבאה הבאתי לכולם את המילים והשמעתי את הביצוע של בני אמדורסקי. ידענו, שזה השיר של הקבוצה שלנו.

בשבילם זהו שיר של בשלות, מוכנות, קבלה, ערגה, ובעיקר (אני חושבת) של זיכרון נעים.

 ואם יש זיכרונות נעימים בים הדמעות – אשרינו!!

 אני גיטרה
בני אמדורסקי
מילים ולחן: נעמי שמר
קיימים 4 ביצועים נוספים לשיר זה 

אני גיטרה
הרוח מנגן עלי
בחילופי עונות
אני גיטרה
מישהו פורט עלי
בחילופי המנגינות.

כשמתחשק לי לפלרטט
אני פוצח בדואט
גם אם זה טריו או קווארטט
זה לא מפריע.

על משבצות אדום לבן
אשכול בשל על השולחן
ואגסים דמויי סזאן
וגם סנגריה.

אני גיטרה…

אני סימן, אני עדות
לידידות ולבדידות
וגם במשעולי ילדות
אצעד לבטח.

הרפתקאות צועניות
במטוסים, באוניות
וטעויות צבעוניות
על כל השטח.

אני גיטרה…

מה שנוגע לבנות
יש הסכמים, יש הבנות
ואין לי, אין לי טענות
גם לא היו לי.

לא התייאשתי מימי
כי מה שלא קרה במאי
יקרה בעזרת השם ודאי
ביוני יולי.

אני גיטרה
הייתי פעם עץ אולי
ובתיבת התהודה
אני זוכר את
כל מי שניגן עלי
ואני אומר
תודה

נעמי ברק בלוטנר

פסיכותרפיסטית, מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת

M.A בטיפול בתנועה ובשילוב אומנויות

054-7512915www.neo-mi.co.il

הפוסט הזה סגור לתגובות כרגע.