הטיפול בניצולי השואה הקשישים

נתן דורסט וסימה וייס (*)

(*) סימה וייס בעלת ניסיון ארוך ומעמיק בתחום הטיפול בניצולי שואה. לפני כ-20 שנה הקימה את “עמך” – סניף תל אביב מרכז, רמת גן ופתח תקווה. במסגרת ניהולה המקצועי פיתחה סימה וייס כלים ייחודיים לטיפול בניצולי שואה. גב’ וייס, מומחית לטיפול בפוסט-טראומה, לימדה במשך 12 שנים קורס ייעודי לטיפול בניצולי שואה באוניברסיטת תל אביב. כיום משמשת סימה וייס בתפקיד המנהלת הקלינית של מכון “שי”, שירותי יעוץ לניצולי שואה. נתן דורסט היה הפסיכולוג הקליני הראשי של “עמך”.

מבוא

מאמר זה מתייחס לסוגיית דור ראשון לניצולי השואה והטיפול בהם בעת זיקנה.

לפי נתונים דמוגרפיים של אוכלוסיית ישראל, נמצאים בארץ כ-170,000 ניצולי שואה שעברו את השואה בבגרותם ו-70,000 ניצולים שהיו ילדים בתקופת השואה, היינו בני 15 ומטה עם סיום המלחמה (Child Survivors).

אוכלוסיה זו של הניצולים הינה כיום בגיל קשיש, גיל בו מתרחשים שינויים בגוף, בזהות, בדימוי העצמי, בתא המשפחתי, ביחסים הבינדוריים.

דור ראשון, על פי הגדרתנו הינם, אותם שהיו תחת הכיבוש הנאצי באירופה בשנים 1939-1945 אוכלוסיה שגילה היום הינו 64 ומעלה. במאמר זה נתמקד בתופעות הבולטות הקיימות אצל ניצולים קשישים בארץ, והמסקנות אשר הוסקו לאחר המפגשים במסגרת מרכז “עמך”, מטרות הטיפול בהם ודרך הטיפול הייחודית המוצעת.

מאפיין חוויות השואה

ניתן לראות מכנה משותף מאפיין לניצולי שואה קשישים – לכולם היו אובדנים רבים – לא היה להם קבר, לא תאריך פטירה, לא התאבלו על המתים, ולא ישבו עליהם שבעה.

לכן רובם נמצאים, לפי התרשמותנו, באבל לא מעובד וכתוצאה מכך קיימת אצלם בדידות רגשית רבה.

על מנת להבין את התופעות המאוחרות של טראומת השואה של הניצולים עלינו להכיר את המכניזימים הרגשיים שעזרו ליהודים לשרוד בזמן השואה.

המאפיין של חוויות השואה היה הדה-הומניזציה והדה-אינדיוידואציה הטוטלית של החיים. בעוד סכנת המוות מרחפת מעל ראשיהם נאלצו קורבנותיה להיות עדים להתנפצות העקרונות המוסריים על פיהם חונכו, ולהסתגל למציאות שחוקיה הינם חסרי משמעות.

עדויות רבות ממגוון רחב של מצבים קיצוניים, כגון מלחמה, אסון טבע או שהייה במחנה ריכוז, מצביעים על כך, שמצבי לחץ ודחק קיצוניים, עלולים להוליד מגוון רחב של הפרעות פיזיולוגיות, מחלות ונזק נפשי וחברתי ניכר. אולם, אם בין התגובות למקרים אלה קיים דמיון רב, מצויים הבדלים תפיסתיים עצומים בין אסון הנגרם בידי אדם לבין אסון טבע. יתר על כן, עצם העובדה, לפיה לא כל קורבנות השואה היו יהודים, אבל כל היהודים היו קורבנותיה, מחייבת התייחסות אל הניצולים היהודיים כאל קטגוריה ספציפית וייחודית של הרג עם בידי אדם.

יש לזכור כי כדי לשמור על שפיות דעתם בעולם בלתי שפוי לחלוטין בו צריכים קורבנות השואה לבנות בקרבם קיר מזן פנימי עמוק. ולא פעם התברר, שמנגנוני ההגנה הטבעיים שלהם לא היו מספיקים בכדי לחסנם מפני פגיעה מתמשכת. אם אין די באלה, הרי שחלק מטראומת השואה הייתה עקירה משורשים, איבוד קרובים וניתוק מקהילה ומשפחה. מצב זה נמשך גם לאחר המלחמה, כאשר לרוב הניצולים שוב לא היה מקום לחזור אליו, ולפיכך נותרו רבים מהם במחנות העקורים מגרמניה, בתקופת ההמתנה לקראת יעדם החדש.

מצב נורא זה קרוי על ידי Mattussek “Double Uprooting”, כלומר – עקירה כפולה; אין קרובים, אין קהילה, אין בית ואין רכוש, ולפיכך יש הכרח להתחיל מחדש בתהליכי הסתגלות לארץ חדשה, לתרבות אחרת ולשפה זרה. אולם גם כאן, במקומות הקליטה, נתקבלו הניצולים בחוסר הבנה מוחלט וחוו פעם נוספת תחושה של דחייה וקורבנות.

הדחקת טראומות העבר

עם שחרורם מן המחנות ובעזרת מנגנוני הדחקה והכחשה החלה אצל הניצולים תקופה בה היה הצורך העיקרי לשכוח את העבר, ולא להתייחס אליו עוד ולהתארגן מחדש, תוך פיתוח פעילות בכל תחומי החיים. הדחקת טראומות העבר הפכה עבר זה ללא-טבעי, אך אצל רבים המשיך העבר להתקיים בחלומותיהם, ויש שאף תופעה זו פסקה, אולם רבים גילו כי כוח הרצון בלבד אינו יכול לעמוד להם מול הזיכרונות המודחקים, הבלתי נסבלים השבים ופוקדים אותם.

כללית ניתן לציין שהרוב המכריע של הניצולים תפקד במשך השנים באופן משביע רצון ואף למעלה מזה. אך עם הזדקנותם של הניצולים קיימת החלשות פיסית והעצמה רגשית, המערערת את מנגנוני ההישרדות ומנגנוני ההגנה.

כבר בשנת 1946 כתב Tas, פסיכיאטר הולנדי, על הבעייתיות הקיימת אצל הניצולים, בכל הקשור להבעת כעס ורגשות אחרים, שניעורו בם עקב חוויות המלחמה. כבר אז טען, כי תופעה זו תאט את תהליך ההיחשפות של הניצול, ותקשה בכך על הטיפול בו, אם אכן יגיע לטיפול כזה. טס היה הראשון שהגיע למסקנות אלה, והיה סבור, ששינויים במצב הגופני והחברתי ישפיעו על הויטאליות של הניצולים בגיל מבוגר יותר. ואמנם הוכח כי מצבים כגון מחלה פתאומית במשפחה, פיטורים מהעבודה או אירוע כלשהו בחיים המעלה את הלחץ הפנימי, מביאים לחוסר איזון נפשי וגופני.

ההתקרבות לגיל המוות שמעלה זיכרונות עבר ביחד עם החלשת הכוח הפיזי, עלולים לגרום להחרפת השפעתם של רגשות מודחקים ולהביא את הניצולים לבקשת עזרה וטיפול.

מבנה האישיות ואופי העבר כגורמים בהווה

קומפלקס האישיות הפוסט טראומטית מורכב במידה רבה גם ממאפיינים נוספים והם: מבנה האישיות הטרום מלחמתי, ארץ הולדתו של הניצול, גילו, חומרת הטראומה, ואופן הישרדותו. אלו הגורמים הקובעים במידה רבה את תגובת האדם למצבו הנוכחי והם חלק מהמשתנים הנלקחים בחשבון בבואנו לטפל בניצול. להלן פרוט מאפיינים של הפונים ל”עמך”.

מאפיינים של דור ראשון לניצולי שואה

א.   תופעה אובייקטיבית                    תוכן סובייקטיבי

הזדקנות געגועים לעבר לפני השואה
אובדנים רבים אבל נדחה, דיכאון מוסווה, יותר פסימיות
משפחות קטנות בדידות, חוסר שייכות
יותר תלונות גופניות חולשה
מרירות אידיאליזציה של העבר לפני השואה
התכוננות לקראת אסון מתח העבר
זהות עצמית מטושטשת עבר דחוק
הצלחה ברמה תפקודית התקשחות

ב. קונפליקטים אמביוולנטיים פנימיים

  1. בידוד רגשי – דיבור ללא הרף מול שתיקה
  2. אימה, בושה – לזכור מול לשכוח
  3. חלש, חזק מול קורבן, גיבור.

הקונפליקטים שייכים לעולם הפנימי של הניצול ומבוססים על החוויות האישיות שלו בזמן השואה ולמבנה האישיות הטרום שואתית. הדרך בה בוחר הניצול לפתור קונפליקטים אלו לא תמיד מצביעה על שיפור במצבו הנפשי אך ככל שעמדתו קיצונית יותר הוא וסביבתו הקרובה (בני משפחתו) יסבלו יותר.

במידה שהניצול אינו פוסק מלדבר על חוויותיו וגם כאשר לא ניתן כמעט לדובב אותו – בשני המצבים אובחנו בבסיס האישיות מצב של בידוד רגשי מובהק הגורם, ברוב המקרים, למרחק רגשי מיתר בני המשפחה ולבדידות בתוך המשפחה.

50 שנות התמודדות

במשך שנים רבות נתנה החברה הישראלית מסרים ברורים למדי על חוסר התעניינות לגורלו, לחוויות הטראומטיות ולרגשותיו העמוקים של הניצול. ממלחמת העצמאות ועד עצם היום הזה החברה הישראלית הייתה עסוקה במלחמת קיום ובחרה לעצמה עמדה מאצ’ואיסטית שאינה סובלנית או אמפאתית לחולשה מכל סוג, ולכן היה קשר שתיקה בכל הרבדים והמסגרות של החברה הישראלית כולל המקצועית (דסברג), ורבים מהניצולים למדו על בשרם שמוטב לשתוק ולשכוח.

לעומת זאת, קשה להאמין שקיימת אפשרות סבירה לשכחה של בני משפחה שנספו בשואה ולכן זיכרונות עולים, אף נגד רצונו של הניצול, מאחר והלא-מודע אינו מקום אחסון לחומר מודחק בלבד אלא מתפקד כמערכת של יחסי גומלין.

בהווה האקטואלי של הניצול המזדקן ישנם אירועים רבים (כגון: מלחמת המפרץ) שמתקשרים לזיכרונות העבר.

בעשור האחרון ישנם הרבה ביטויים אומנותיים על המצוקה של הניצול ומשפחתו ויש סימנים המצביעים על כך שהחברה הישראלית פתוחה יותר לקליטת הניצול בתוכה. ניצולים רבים מדווחים על מצב של קהות רגשית סביבם בעת שחוו אירועים טראומטיים ובדיווחים שלהם מצביעים על עובדות ללא ליווי רגשות. לעבוד עם ניצולים כמעט תמיד מעורר חרדה ו/או רגשי אשם אצל המטפל ונדרשת ממנו הרבה ענווה: עליו להיות מודע לכך שאין ביכולתו לתקן או ליטול מהניצול את עברו או לשנות את העובדות הטראגיות והקשות שעברו עליו בתקופת השואה.

במשך 50 שנים התמודד הניצול עם עברו (טראומות מצטברות) בצורה מכובדת יותר והצליח לתפקד למופת, עם היכולת האדפטיבית הגבוהה ביותר, וזאת בעזרת מנגנוני הגנה כגון הכחשה והדחקה של זיכרונות ורגשות שהיו עלולים להפריע לו בתפקוד היומיומי. הוא התמודד יפה ואף הצליח בתפקודו החברתי, אך ללא ספק שילם על כך מחיר נפשי.

לזכור ולא לשכוח

בינתיים עברו שנים רבות, חל שינוי בהבנת העבר, חל שינוי בהתבגרות ובהתבשלות של הניצול ומאפשרים לו הבנה שונה של הזכור. קיים תהליך בהיזכרות: בעבר היו המאורע או החוויה המודחקים לעיתים ללא רגש לעומת הזיכרון של ההווה המעורר רגשות ומכך קיימת אפשרות שאלמנטים נוספים משנים את משמעות הזיכרונות. במידה והזיכרון הוא גם הבנת העבר, המסקנה היא שכאשר משתנה ההבנה בגלל ההזדקנות, גם הזיכרונות משתנים וכן גם העבר.

בגלל תהליך הזדקנות, עם החלשת מנגנוני הגנה, מתגבר הקונפליקט שבין לזכור ולשכוח.

השאלה הפנימית של הניצול לגבי חלקו האישי בהישרדות אינה מתבססת אך ורק על עובדות אובייקטיביות בעברו, זה קומפלקס של גילו (ככל שהניצול היה צעיר יותר בזמן השואה, חלקו הפעיל בהישרדות היה קטן יותר), עובדות וחוויות בזמן ומיד לאחר השואה, ולא מעט במולדת החדשה שלו, וההתארגנות האישיות של הזיכרונות.

ישנן ארצות בהן ההתייחסות לניצול היא כאל גיבור בהיותו ניצול אשר למרות הכול הצליח להישרד.

אך כפי שצוין לעיל, התייחסה החברה הישראלית עד לפני כמה שנים לניצולים כאל הולכים “כצאן לטבח”, והקפידה להפריד בין אותם שהשתתפו במרידות או לחמו עם הפרטיזנים והאחרים.

עם חלוף השנים ההערכה העצמית של הניצול מתבססת לא מעט על האינטרפרטציה האישית שהוא נתון לאקטיביות או פסיביות שלו בעת ההיא באיזו מידה היה חלש וקורבן הנסיבות או חזק עם גאווה על גבורתו. ובכל מקרה, היה שוני בהשפעת ההערכה של תפקודם על הדימוי העצמי ועל היכולת להתמודד בהמשך. לעומת זאת רגשי אשם הקשורים להישרדות מופיעים ללא הבדל, בהערכה העצמית.

הגישה לטיפול

בספרות המקצועית לא נכתב הרבה על טיפול פסיכו תרפויטי בניצולי שואה.

בשנות ה-50 וה-60, התפרסמו מאמרים רבים, בדרך כלל מאסכולה פסיכואנליטית, בהם תוארו מצבים של פסיכופתולוגיה קשה אצל ניצולים אשר נדרשו אז לעבור בדיקות רפואיות על מנת לקבל פיצויים מגרמניה. התמונות הקליניות הוגדרו כ”תסמונת אחרי מחנה ריכוז”, אבל אבחנה זו כמעט ואינה בשימוש וכיום מדברים במצבים כאלו על Post Traumatic Stress Disorder. חוקרים ומטפלים כמו Hoppe, Niederland, ואחרים כתבו בשנים אלו על אכזבתם מטיפולים ביוצאי מחנות ריכוז בכלל, ובכלי הפסיכואנליטי בפרט שאינו יכול לעזור בצורה משמעותית לאנשים שעברו טראומות מסיביות. הם הסבירו שהטראומטיזציה גרמה לרגרסיה מסיבית ולשינוי בלתי הפיך באישיותו של הניצול. לעומת זאת Ornstein מתנגדת להכללות אלו ולנימה הפסימית ומצביעה על (Recuperative Powers) כוחות החלמה של האני גם אצל הניצולים.

אצלנו ידועים במיוחד בריל, קליין, דוידזון, שעבדו עם ניצולים והדגישו את הגישה האנושית הנותנת למטופל מרחב רב, במיוחד מבחינת הקצב והזמן הנדרש. לפעמים נוצרים קשרים לתקופות ארוכות טווח, של שנים, כאשר הטיפול עובר לקשר תמיכתי. האמפטיה והסובלנות איתם עבדו עם הניצולים הוכיחו עצמם.

יש בין הניצולים אשר ניסו במשך השנים לספר את סיפורם ולהביע את המתחולל בנפשם. הם כתבו, המחיזו, ביימו, ציירו, צילמו, הלחינו – כל אלה הקלו על הגודש אך לא לרבים היה הכושר להתבטא ועדיין היה חסר במפגש אינטימי עם שותף רגיש, מקשיב ומוכן לשמוע את הסיפור ולהשתתף עם המספר בתיאור עברו על כל גווניו העדינים והאינטימיים – זהו ה”ביחד” האינטימי הלגיטימי שניצול משווע אליו כל השנים.

חסר זה הופך להיות עז ביותר בעיתות מצוקה – מצוקה פנימית סובייקטיבית כמו אובדן בן זוג, או פרישה לפנסיה עם ההזדקנות. הקשר האנושי בין ניצול השואה הקשיש, ואיש המקצוע הוא אתגר בפני עצמו. עלינו לזכור שהנאציזם באכזריותו פגע ביכולת של הניצולים לתת אמון בבני אדם. העולם נחווה כעוין ואכזרי ואך טבעי הוא הקושי של הניצולים לפתח קשרים קרובים ואינטימיים עם אחרים ולתת אמון בזולת.

Pines, כותבת על האני הפנימי של המטפל, בהתמודדותו בחוסר האמון מצד הניצול ומאידך בהעברה נגדית של המטפל. רק בהגיעם לקבלת השואה במשותף קיימת אפשרות סבירה של עבודה טיפולית משותפת ומוצלחת.

לאחר מספר שנים של עבודה טיפולית עם ניצולי שואה דור ראשון, הוסקו מסקנות הקשורות במטרות הטיפול. פונה המגיע למרכז “עמך”, יודע מראש שמרכז זה הוקם על מנת לתת מענה ייחודי לצרכיו הדיפרנציאליים. מסקנתנו היא שבכבוד ובזהירות ניתן לעזור לניצול להיזכר, ולאחר מכן לשוב ולקשרו לעברו לפני השואה, ולאפשר לו לחוש בעצב ללא רגשי אשם.

להלן נציין כמה ממטרותינו בטיפול בניצולים קשישים הפונים ל”עמך” (או הופנו על ידי גורם פסיכו סוציאלי-רפואי):

הטיפול

המטרות:

  1. טיפול בבעיה המוצהרת.
  2. עשיית סדר בכאוס הפנימי.
  3. פתיחת “תיבת פנדורה” המכילה: חוויות, זיכרונות מודחקים, עיבוד האבל (לעיתים בעזרת טקסטים).
  4. אינטגרציה, אינדיבידואציה.

השלבים:

  1. הסיבה בגללה הפונה בא ל”עמך” (הבעיה המוצהרת) היא לאו דווקא היותו ניצול שואה, אלא קשורה בדרך כלל לבעיות יומיומיות אישיות כגון יציאה לפנסיה, או בעיות סביבתיות כלשהן.
  2. תיתכן הצפה של רגשות. אך לא תמיד ברור מאיזו שכבה של מבנה האישיות עולים הרגשות ולאיזה זיכרונות הם קשורים.
  3. כפי שנאמר היו דחיות אין סוף על ידי החברה, המשפחה ומטפלים אשר חששו לגעת בטראומטיזציה של הניצול, שמא לא יעמוד בעימות על הרגשות החבויים בו של אימה, אשמה, בושה ופחד מוות. פתיחת תיבת פנדורה זהה לעיבוד האבל. בשלב זה קיימת נכונות בהתאם לצורך, להשתמש בטקסטים כמו נטיעת עץ וכו’. על מנת להמחיש את הפרידה מן הקרובים שנספו בשואה.
  4. חיבור החלקים השונים ב”אני” – הגברת המודעות העצמית כפרט וכחלק מהמשפחה והחברה.

הטיפול בניצולים פוסט-טראומטיים אינו סטריאוטיפי ואין לו תבניות ברורות מראש, ועל המטפל בחדר הטיפולים להתמודד עם נתונים שונים (דסברג) – לניצול קיים קושי רב לפנות לטיפול ולהודות בחולשתו, שאינו מתמודד יותר וזקוק לעזרה. העובדה שהטראומטיזציה נגרמה על ידי מעשי אנוש, גרמה לאובדן האמון בזולת ודחיית החברה כולה. 50 שנה שחלפו מאז תום המלחמה חיזקו חוסר אמון בסיסי זה.

קיימות תופעות נוספות המקשות על התקשרות בעת התהליך הטיפולי, כמו חשדנות בזולת, חשש מתלות (“כבר איבדתי מספיק קרובים”), חשש מיכולתו של המטפל להבין ולעזור.

  הסיבה זמן האירוע הבעיה
שלב 1 חוסר אמון בסיסי
בדיקה
הווה בעיה מוצהרת
שלב 2 עזיבה
המשך
עבר עיבוד האבל
שלב 3 דיכאון – כעס הווה אינטגרציה
שלב 4 סיכום עתיד הזדקנות
ויתורים – פרדות

ב”עמך” נבנתה מערכת גמישה ביותר, המעניקה לגיטימציה לניצול לנצל את המענים הטיפוליים לפי רצונו יכולתו הנפשית.

יש הבאים לכמה שיחות בלבד לשם ברור מסוים ויש שבאים לטיפול ממושך ולאחר הפסקה של מספר חודשים חוזרים. יש מבין הפונים הנשארים בטיפול רצוף עד לסיומו וישנם בודדים הנשארים תקופה ממושכת בטיפול תמיכתי בלבד.

הערות

שלב 1

לאחר מפגש ראשון מפורט מאוד ניתן טיפול במטרה המוצהרת, ובמקרה הצורך מתקיימת התייעצות עם הפסיכיאטר של “עמך”. בשלב זה התמודדות עם האמביולנציה של הפונה ועם בעיות כגון: הימנעות מיצירת קשר עמוק – בדיקות רגשית וחברתית, אידיאליזציה מן העבר, פיחות בערך ההווה.

נבדקת, עם הפונה, האפשרות לחזור לעברו לפני ובזמן השואה, ובמידה ואין ביכולתו או שאין לו מוטיבציה לכך בינתיים, ניתן טפול בבעיה המוצהרת עם חיזוק הגנות ועם סיום הטיפול ניתן לפונה מסר שהדלת של “עמך” תמיד תישאר פתוחה עבורו.

שלב 2

במידה והניצול מסוגל ומעוניין לגעת בתקופה בחייו שלפני השואה ובחוויותיו בזמן השואה, מתבצע עיבוד האבל, תהליך אשר נעצר במשך שנים רבות. בשלב זה נדרשת מהמטפל ערנות לגבי העברה-נגדית שלו בהתמודדות עם התכנים הקשים של הטראומטיזציה.

שלב 3

בשלב זה צריכים להתמודד עם רגשות קשים ומציפים של הפונה הקשורים לעבר ולהווה כאחד. עלינו לזהותם ולהפרידם. רק לאחר מכן יש מקום לאינטגרציה בין ההרכבים השונים, שבאישיות הניצול, יש לאחד את העבר וההווה ההיסטורי.

שלב 4

בשלב זה של החיים הראיה קדימה קשורה להזדקנות, לויתורים ולפרידות נוספות. מהניצול קשה לצפות שישלים עם העבר הטראומטי. לעומת זאת אפשרי יותר לעבוד על פרדות עכשוויות, והשלמה על המצב הנוכחי.

לסיכום

דווקא הטיפול בניצולים מלמד כי רצויה שאפתנות צנועה מאחר ולא אחת מסתמכת העזרה שניתן להעניק – בהשתתפות בתחושות חוסר-ישע של המטופל, אגב הלמידה ההדדית, לפי רגשות הבושה והאשם הם חלק בלתי נפרד ממציאות החיים.

הניצולים שלא הצליחו לרכוש לעצמם תחושת ביטחון בסיסית והתמודדו עם מוות עם חיים חסרי-משמעות, מתמודדים על בעיות תקשורת, עם בדידות ועם ריקנות חסרת-תקוות.

ניצולים אלה יכולים ליהנות מעזרתה הפסיכותרפיסטית, במידה ולא יחזרו על טעויות העבר, של “קשר השתיקה”, של דור המטפלים בעבר. כבר אמר, בריל כי “התחייבויות הנובעות מהמקצוע שלנו, ונאמנותו לכלל, מחייבת אותנו להתמסר לעבודתנו ללא סייג”. ועוד אמר: “היות והעתיד אינו ידוע, הוא מעורר חרדה. אבל כאשר נהפוך את העתיד ממשהו גורלי שעלול לקרות למשהו שעלינו ליצור, אז נהפוך את העתיד לעתיד של תקווה. למרות ידיעתנו שאנו בני תמותה – העתיד תלוי בנו”.

ביבליוגרפיה

1. בריל פ., הדרך לפסיכותרפיה הומניסטית, הוצאת א. לוין-אפשטיין-מודן, 1974.

2. דוידזון ש., תחומי פעילות בפסיכותרפיה: טפול בניצולי שואה, 1973, עמ’ 77-87.

3. דסברג ח., החברה הישראלית מול טראומה מאורגנת, או: המטפל מול המטופל, שיחות, כרך א’ חוב’ 1987, 1 עמ’ 98-103.

4. קליין ה., החיים בצל איום בהשמדה – 40 שנים אחרי השואה – אספקטים טיפוליים, שיחות, כרך א’ חוב’ 1987, 2 עמ’ 94-98.

5. תום שגב., המיליון השביעי, בית ההוצאה כתר – ירושלים, 1991.

6. Hoppe K.D. (1976) – Psychotherapy with Concentration Camp Survivors. In: H. Krystal (ed): Massive Psychic Trauma, New York, Int. Univ. Press. Pp. 204-219

7. Mattussek P. (1975) – Interment in Concentration Camp and it’s Consequences. New York. Springer.

8. Niederland W.G. (1961) – The Problem of the Survivor. Jrnl. Hillside Hospital, 233-247.

9. Ornstein A. (1981) – The Aging Survivor of the Holocaust. Jrnl. Geriatric Psychiatry. 14 (2) 135-154.

10. Pines D. (1985) – Working with Woman Survivors of the Holocaust: Effective Experiences in Transference and Countertransference, Int. Jrnl, of Psycho-Analysis. 67:295-308.

11. Tas J. (1946) – Psychiche Stroornissen in Concentratiekampen en Bij Teruggekeerden. Maandblad geest. Volksgezondheid pp. 143-150.

הפוסט הזה סגור לתגובות כרגע.