דור שני לניצולי שואה, בחתירה אחר יתר מובחנות: מקרה קבוצתי

מיכה וייס, סימה וייס (*)

(*)מנהלת קלינית, מכון “שי”-שירותי יעוץ לניצולי שואה.

הכותרת “דור שני לניצולי שואה” מתייחסת לכל מי שהוריו חוו את השואה וכוללת אוכלוסייה רחבה ומגוונת. בעולם הטיפולי מקובל לדבר על מנגנוני העברת טראומה כמאפיינים את הדינאמיקה של בני הדור השני. בכוונת מאמר זה לקדם את המובחנות בין שני סוגי העברת טראומה: העברה ישירה (transposition) והעברה עקיפה. נוצרת אי-בהירות בהבנת הדרכים של העברת הטראומה בדור השני מאחר שהספרות המחקרית מאתרת ביטויי העברה עקיפה, בעוד שהדיווחים הקליניים מביאים דוגמאות של העברה ישירה. נביא דיווח קליני של עבודה קבוצתית עם מטפלים בני הדור השני, המדגימה ביטויי העברה עקיפה, ונטען שניתן להבחין בין בני הדור השני על-פי הדומיננטיות של סוג ההעברה ממנה סבלו. להבחנה זו השלכות קליניות משמעותיות.

     “בכולנו נגעה השואה,

    ולאמיתו של דבר –

    כולנו ניצוליה ובני ניצוליה,

    אולם לבניהם של מי שהיו שם

    יש ידע אינטימי על המשמעות

    של להיות קורבן ומנצח כאחד”

                                דסברג

מהות הידע האינטימי של בני הדור השני נתונה לפרשנויות ולהבנות רבות. חזן טוען, שכל ניסיון להתייחס לאדם מסוים על-פי שייכותו הדורית היא סטראוטיפיזציה הנובעת מקושי להבין ולהכיל מורכבות של חוויה אנושית. לעומתו קסטנברג, ולאחרונה קוגן, מזהות את בני הניצולים כספוגים בטראומה של הוריהם כתוצאה מתהליך של טרנס פוזיציה של הטראומה, כלומר תהליך שבו בן הדור השני חי מרכיבים מן הטראומה של ההורה כאילו הם שלו-עצמו.

אצל אנשי המקצוע, העוסקים בקשיים של בני הדור השני, מתחזקת ההרגשה שהקבוצה הזאת אינה עשויה מקשת אחת. ואכן, כבר בספר הקנוני של ורדי, “נושאי החותם”, מצויה, להבנתנו, אבחנה מסוימת בין בני דור שני שונים, אפילו באותה משפחה – “נרות הזיכרון” מחד גיסא, ואחיהם ואחיותיהם שאינם כאלה, מאידך גיסא. ורדי מתייחסת ישירות להבדלים הקיימים בין בני הדור השני להסתגלותם הנפשית, וטוענת שאופן התמודדותם קשור במשתנים שונים: גיל ההורים הניצולים, הרקע שלהם, סוגי הטראומות שעברו, וכן כוחות הנפש של בן הדור השני. יחד עם זאת, בהתייחסה להעברה הבין-דורית, ההבדלים האלה אינם באים לידי ביטוי. מכניזם ההעברה שהיא מתארת אחיד לכולם, וההעברה, לדבריה, לובשת דפוסים דומים.

אצל דניאלי יש ניסיון חלוצי להבחין בין בני הדור השני על-פי סוג הטראומה שעברו הוריהם – ילדי פרטיזנים שונים מילדים לניצולי המחנות, ושני אלה שונים מילדים להורים שעברו את המלחמה במחבוא.

ניסיון נוסף להמשגת ההבחנה בין בני הדור השני השונים ניתן למצוא במחקרם של שוורץ וחב’ על העברת סימפטומטולוגיה פסיכיאטרית בין ניצולי שואה ובין ילדיהם. הם מחלקים את ההעברה הבין-דורית שאינה גנטית) לשניים:

העברה ספציפית ישירה – הילדים לומדים לחשוב ולהתנהג בדרכים מופרעות כמו הוריהם. עולם האסוציאציות שלהם בא מעולם השואה, ולעתים נדמה שהם עצמם היו שם. זה סוג ההעברה שאליה מתייחסת קסטנברג, קוגן, וכן במידה רבה, ורדי. דהיינו טרנספוציזיה.

העברה עקיפה כללית – זו איננה העברה של הטראומה עצמה. הפגיעה בילדים באה כתוצאה מכך שההורים, נושאי הטראומה, לא סיפקו לילדיהם הורות טובה דיה. הטראומות שעברו פגעו ביכולת ההורית בתחומים שונים.

פלסן, בסקירה מקיפה על מצב הידע בנושא העברת הטראומה אצל ניצולי השואה, מתרשמת, בין השאר, שההבחנה בין העברה ישירה להעברה עקיפה היא בעלת ערך לא רק בתחום של העברת סימפטומים פסיכיאטריים, אלא כהמשגה המארגנת את ההבנה שלנו ביחס להעברה הבין-דורית בכלל.

דוידסון, בניסיון להתחקות אחר האופן שבו המתרחשת ההעברה הישירה, מציין כי הזדהות ההשלכתית היא אחת הדברים, שבעזרתם ההורה הניצול מנסה לשחרר את עצמו מהזיכרונות האיומים ומהרגשות שנלווים להם. למעשה, בתהליך ההזדהות ההשלכתית חוויות ההורה יכולות להפוך לחוויותיו של הילד. דוידסון מציין שהיו ילדים שהגיעו לטיפול ונראו כאילו הם עצמם היו במחנות הריכוז.

קוגן, בעקבות קסטנברג, מדגימה בתיאורי המקרה שלה כיצד בן הדור השני חי את סיפור השואה של הוריו באופן בלתי מודע בחייו הוא. דוגמא לסוג העברה זה (העברה ישירה) היא המטופלת גבריאלה, אשר חוותה בחייה טראומה של היותה נטושה, ושל נטישה (של בתה ושל הטיפול לתקופה מסוימת), עם תחושות דיכאון ואשמה. בטיפול הובנה דינאמיקה זו כקשורה בהעברה, באופן בלתי מודע, אל גבריאלה של טראומת השואה, הדיכאון והאשמה של אמה.

באשר להעברה העקיפה, מציינת פלסן שמחקרים רבים מצביעים על האפשרות לאפיין מרכיבי הורות שבהם הייתה פגיעה כמו, למשל, קשיים לאפשר את תהליך ההיפרדות-היבדלות (separation-individuation). דוגמאות למחקר ספציפי של העברה עקיפה הם זה של ברזורמנינאג’י ושל שפט, המתייחסים לכך שבני הדור השני נמצאו תמיד מול הוריהם בחוויה של “מטלה בלתי פתירה”. בשל קורבנות השואה הרבים במשפחה, הועמסו על בני הניצולים ציפיות בלתי אפשריות של הוריהם. ציפיות לא ריאליות אלו נבעו מהקושי להתאבל על האבדנים האיומים, ומרצון לא-מודע שהילדים החדשים, שנולדו לאחר השואה, יפצו על כל אלה. שפט מציינת מחקרים המצביעים שלחוויה של “מטלה בלתי פתירה” זו יש השלכות נרחבות על בן הדור השני, החווה אותה בדימוי העצמי שלו, בשמחת החיים, ביכולת לאינטימיות ואף בקשיים במיניות. זו דוגמא להעברה עקיפה, שכן ההורה מעביר אל ילדו קשיים מהותיים כתוצאה מטראומת השואה שעבר, אך לא את הטראומה עצמה.

נראה, אם כך, שביחס להמשגת ההבחנה בין הסוגים השונים של בני הדור השני, אין התמונה המתקבלת מתוך הספרות המקצועית אחידה ובהירה דיה.

לכך, מתווספים ממצאיה של פלסן, המצביעה על חוסר תואמות בין ממצאי המחקרים, ובין דיווחי הקלינאים בספרות המקצועית. בעוד שהראשונים חקרו ומצאו הוכחות לקיומה של העברה עקיפה, מירב הדיווחים הקליניים עוסקים בהדגמת קיומה של העברה ישירה.

ככל הנראה, ההסבר למצב זה הוא הקושי לאתר מחקרית תופעות של העברה ישירה, נמצאות, בדרך-כלל, במרחב הנפשי הסובייקטיבי – מרחב ההוויה (being), לעתים בתחום הלא-מודע. כלי המחקר המקובלים מזהים ביטויים של העברה עקיפה, שניתנים ביתר קלות לדיווח ולכימות מחקרי.

לעומת זאת, הדיווחים הקליניים, שמובאים לרוב על-ידי פסיכואנליטיקאים, מציגים יותר את ההעברה הישירה, התואמת יותר חשיבה פסיכואנליטית קלאסית.

חוסר תואמות מבלבל זה, כמו גם האופי הגורף והמציף של טראומת השואה, והעומס הרגשי שזו מטילה גם על החוקרים והקלינאים עצמם, יוצרים קושי בהמשגה מבחנת בין בני הדור השני השונים ביחס למהות קשייהם. בדומה לקושי להבחין בין הניצולים עצמם ביחס לעוצמת ולסוג הטראומה שעברו, קיים קושי דומה עם בני הדור השני.

ברצוננו להדגים, באמצעות החומר הקליני שהתקבל בעבודה קבוצתית שנערכה עם מטפלים, קיומה של העברה עקיפה בעיקרה, ולדון בממצאים מתוך שאיפה להגברת המובחנות בין בני הדור השני.

הסיפור הקבוצתי

הקבוצה הוגדרה כקבוצה דינמית תחומה בזמן למטפלים בני דור שני, ומטרתה להעמיק את הבנת המשמעות של היותם בני דור שני.

הקבוצה נפגשה למשך שנה קלנדרית בתדירות של פעם בשבועיים, לפגישות של שעתיים וחצי כל אחת. המשתתפים היו ברובם בעלי משפחות, וטווח הגילאים 52-40. בראשית הדרך היו בה תשעה משתתפים. לאחר זמן קצר נשרו שלושה, ואת עיקר העבודה עשתה הקבוצה בהרכב של שש משתתפות.

התחלה

כבר בפגישה הראשונה, הביא דני את הקשר הסבוך שלו עם הוריו והעלה לדיון את הנושא המרכזי שיעסיק את הקבוצה – משמעות המורכבת להיות ילדים להורים ניצולי שואה. דני הוצף מן החשיפה שלו ובחר שלא להמשיך, אבל שאר חברי הקבוצה, החלו להביא את הרצון לגעת ב”תוך” השביר הזה, הגם שרצון זה היה מלווה בחששות ובתהיות אם אפשר לגעת, האם באמת רוצים בכך.

עזיבתו של דני, כמו גם נוכחות לא יציבה של חלק מן המשתתפים בפגישות הראשונות, מעלה חרדות של היעדרות ונטישה. מתחילה בדיקה האם זה מקום בטוח, האם האחרים מתחייבים, האם אפשר להפקיד כאן חלקים שבירים של ה”פנים”. בולט המאמץ המהיר והמאולץ משהו להיות ולחוש מחוברים אחד לשני בתכנים.

לאחר שהמנחים מפרשים את התהליך, החרדה צפה ועולה, ועמה עולה השאלה למנחים: האם יהיו נוכחים, בטוחים ופנויים רגשית יותר מן ההורים. נקודה זו, של מידת הפניות הרגשית של ההורים, עולה תדיר בעבודה עם בני הדור השני, והנושא – ההורים הנמצאים-נעדרים, הכעס עליהם, האכזבה, הכאב, ורגשות האשם – הפך בהדרגה לנושא המרכזי בחייה של הקבוצה ובסיפוריה.

שלב זה, תהליך לידתה הפסיכולוגית של הקבוצה והפיכתה לישות חיה, השתרע על-פני מספר פגישות, ובא לידי ביטוי בזהירות הרבה של המשתתפות, בשתיקות לא מועטות, באווירה מתוחה ובניסיון לקבל מן המנחים מטלות ברורות והכוונה.

בהדרגה מתחילה “טבילה במי הקבוצה”. גלי משתפת בפטירתו של דוד קרוב, ודבריה על כאב הפרידה והאבל פותחים אצל המשתתפות פתח אל מחוזות עמוסים רגשית. רובן מעלות את הנסיעה המשותפת עם ההורים – “ביקור השורשים” – למחנות ההשמדה ולמקומות הולדתם (אולי ייצוגי סימבולי בנרטיב של עולם השואה המקביל לשימוש במנוח ה-prime scene, בספרות הפסיכואנליטית הקלאסית). כאן ניתן היה להבין את המהלך הקבוצתי כמטאפורה לכך שחברות הקבוצה מתייחסות למסע הנרקם בקבוצה למחוזות השואה שבתוך נפשן.

ואולם, הקבוצה מתעלת את עצמה בשלב הזה לעיסוק בחוויות ילדות פוצעות – גלי מספרת על הילדות הקשה שעברה עליה. אביה נפטר ביותה בת שנתיים, אמה התקשתה להתמודד עם גידולה והיא התגלגלה בין משפחות אומנות. גלי מדברת על חווית הנטישה שחוותה בילדותה, ותוקפת את אמה על שאינה מסוגלת להתמודד עם השאלות הקשות שהיא מעלה על ילדותה. גלי מתקשה לסלוח לאמה שאינה מצליחה להיות לה לאוזן קשובה ולהשיב לה על שאלותיה הקשות, כשהאם דורשת לעצמה את הבלעדיות על הסבל בשל היותה ניצולת השואה.

כעסה של גלי מעורר בקבוצה תגובות חצויות – יש המביעות הזדהות עם כאביה, ויש החשות צורך להגן על ההורים פגועי אימת השואה.

המנחים מצביעים על כך שהקולות האלה מבטאים את הקונפליקט הקשה והמעכב הנמצא בתוך כל אחת מחברות הקבוצה, קונפליקט אופייני לבני הדור השני.

בשלב הזה (בערך כמחצית השנה לאחר שהקבוצה החלה את פעולתה) המנחה נעדרת למשך שתי פגישות, לפני ואחרי חופשת הקיץ. ההיעדרות לא הייתה מתוכננת מראש. בקבוצה לא הייתה תגובה גלויה על ההיעדרות אבל היה חוסר שקט ותחושה של היתקעות. חוסר השקט הוחלף בכעס רב על חברת הקבוצה – אנה, שנעדרה מפגישה בלי להודיע. טענו כלפיה שאינה צפויה, שהיא לא מחויבת ושהיא מאכזבת.

בתגובה לכעס כלפי אנה העירה המנחה שייתכן שהכעס קשור גם להיעדרותה-שלה (שעברה כאמור ללא תגובה גלויה), ודברים אלה פתחו בקבוצה אפשרות לבטא קשת רחבה של התייחסויות – הילה ביררה אם לא ראוי לפצות את המשתתפות פיצוי כספי (בצורה של הנחה על הפגישות הרלבנטיות) בהיעדרותה של המנחה משתי פגישות, שאם לא כן, יהיה כאן אי-צדק.

חנה פונה למנחה ושואלת אותה אם בכלל איכפת לה מהקבוצה. דבר זה מחבר אותה לסיפור חייה. אביה, שהיה ילד בשואה (child-survivor), נטש את המשפחה כשחנה הייתה בת שלוש, והיא גדלה בעצם בכוחות עצמה, שכן אמה הייתה צריכה “לשרוד” כלכלית.

דבריה של חנה מעלים בקבוצה רגשות של התחברות לחוויה של הורה מאכזב או נעדר, ואלה עולים בעוצמה ובישירות, ומאפשרים לקבוצה נגיעה חזקה בפצע הנמצא בצורות שונות בתוך כל אחת מהמשתתפות.

מקום זה, של הפצע, של המקום החסר, כמו פותח מעיין של רגשות וזיכרונות, ומוביל למה שיעסיק את המשתתפות בפגישות הבאות.

פנטזיית הפיצוי

פנטזיה זו התחילה עם הילה, שביררה אפשרות של פיצוי כספי בשל היעדרות של המנחה, והמשכה בפנטזיה לדרישה, כבני הדור השני, פיצויים מהגרמנים. משם מתגלגלת הפנטזיה לסיפור קסום שהילה משתפת בו את הקבוצה – בנה שהה במשך שנה במזרח ופגש בתאילנד בחורה אסופית מקסימה, ולפני כמה ימים התברר שהוא מביא אותה עמו. הילה, שלה שני בנים וכל חייה כמהה לבת, נמלאה בהתרגשות בלתי מרוסנת, “מאניה” כדבריה, על ה”בת מן המוכן” המגיעה, וכל ניסיונותיה להרגיע את עצמה לא עלו יפה.

פנטזיית הפיצוי מהווה גם היבט מרכזי בכמיהותיה של אנה, אשר מבטאת משאלה שבקבוצה תתהווה מעין “משפחה” מיטיבה, כשהמנחים בראשה, והכול יהיה טוב יותר, חם יותר, ומכיל יותר מהמשפחה המקורית. אנה היא היחידה בקבוצה שלא הצליחה עדיין לבנות קן משפחתי משלה. כאשר כמיהה זו לפיצוי אינה מתגשמת במלואה, תגובתה של אנה תוקפנית ותובענית, והיא מתקשה לנוע עם הקבוצה בתהליך של התפכחות הדרגתית. אנה מחליטה, לאחר התלבטות רבה, כעבור מספר פגישות לסיים את השתתפותה בקבוצה.

כצפוי, מגיעה הילה בפגישה שאחרי ההתרגשות ומספרת שבדיעבד לא הגיע “בת מן המניין”, כי אם חברה של בנה הזרה לה, והחוויה בקבוצה היא של התנפצות, התפכחות משיכרון, תסכול.

האווירה בקבוצה הופכת כבדה ודיכאונית. הסיפור כולו מעלה במנחים אסוציאציה ל”מדור לחיפוש קרובים” שפעל בשנות ה-50 וה-60, והניצולים “נדבקו” לרדיו מתוך כמיהה לאתר בני-משפחה, וגם מתוך אשליה שיש סיכוי לשלול את האובדנים האיומים. אסוציאציה זו מוצעת לקבוצה, אך לא נמצא לה שימוש.

האווירה הכבדה, בעקבות התנפצות הפנטזיה, מובילה לשיתוף עמוק יותר במצבי החיים הקשים של המשתתפות, כשלקבוצה יכולת טובה יותר לספוג ולהכיל.

טלי מספרת על המאבק על בתה בת העשר, בינה ובין הסבתא ניצולת השואה-חווית הפחדים והאימה. הסבתא, המקרבת את הנכדה לעולמה ספוג האימה, מרחיקה אותה מן האם-טלי, שרואה כיצד בתה נספגת בעצמה בפחדים, ומתמלאת באוכל. התיאור הקשה, המובא כתיאור הקרבה של נכדה לסבתא-ניצולת-שואה התובענית, מעורר תחושות חריפות בקבוצה.

בהמשך מספרת גלי על עימות קשה שהיה לה עם אמה באותו שבוע, בעקבות שיחה שהתגלגלה על ילדותה. גלי, שעברה בין משפחות אומנות בילדותה, לאחר מות אביה, ניסתה לזכות בהכרתה של אמה שאכן עברה עליה ילדות קשה, שגם לה היו כאבים. תגובת האם שאינה יכולה להכיל את הדברים: “עדיף היה שלא להישאר בחיים (אחרי השואה)”, משאירה את גלי מרוקנת, מבודדת וכאובה.

להבנתנו, היעדר היכולת כיום של האם להכיר בכאביה של גלי עיצבו גם בעבר את חווייתה הבלתי מוכלת של גלי על כך ש”התגלגלה” ממקום למקום, והיו גם אז תוצאות של קשייה של האם-הניצולה לפנות מקום להכיל סבל נוסף.

תיאורים אלה ואחרים מגבשים אצל חנה הגדרה לתיאור המצב: “אנחנו יצירי אהבה נכה”. הגדרה זו נחווית כמדויקת מאוד על-ידי המשתתפות והמנחים ומצליחה לנסח את החוויה הפנימית המשתקפת מתוך ההתנסויות הקשות המובאות.

גלי לא באה לפגישה הבאה, ונשארה בבית מתוך צורך “ללקק את פצעיה עצמה”. הדבר מעורר הד חזק בקבוצה, ובעקבות זאת מעלה חנה זיכרון ילדות צורב מגיל 4 או 6 כיצד היא במגרש חניה ענק מחוץ למקום עבודתו של אביה, מחפשת את מכוניתו במצוות אמה, בתקופה שלאחר גירושיהם, כשהוא היה מנסה לחמוק. תיאור הילדה הקטנה חסרת האונים ברחבי מגרש המכוניות הענק נוגע בכולם ומאפשר לחנה, שבדרך-כלל מבודדת רגשית מעצמה, לכאוב ולדמוע על שעבר עליה.

התנתקותו הרגשית הקיצונית של האב מבתו, שבאה לידי ביטוי יותר מפעם אחת בסיפורי ילדותה של חנה, היא ביטוי קיצוני לקושי אצל חלק מן הניצולים הילדים (child-survivor) להזדהות עם התפקיד והאחריות ההוריים, קושי שאנו פוגשים לעתים מזומנות.

בשלב הזה הלכידות בקבוצה חזקה. יש הרגשה שאפשר להישען אחת על השנייה, ולקבל אחת מהשנייה. גם לנו המנחים, אלו פגישות מרגשות, לעתים נוגעות בנו עד דמעות. ברישומים שלנו אנו מציינים לעצמנו שלא חווינו מיידיות ואינטנסיביות רגשיות כאלו בקבוצות קודמות, עובדה המעוררת בנו תהייה וניסיון להבין את ההבדל. גם מפגשי העיבוד שלנו-המנחים ביחס לקבוצה הם גדושים, ובהיותנו אנו בני דור שני, נפתחים גם לנו חלונות אל מחוזות פנימיים שלנו, העוברים עיבוד בינינו.

חזרתה של גלי לאחר “ליקוק הפצעים”, שיתוף האחרות בכישלון הניסיון שעשתה, אף במחיר של בידוד בתוך המשפחה שלה עקב כך, נוחתים על הקבוצה ומעבים את החוויה של דרך ללא מוצא. הניסיון הישיר ביותר בקבוצה לפיצוי, לקבלת ההכרה של ההורה בכאב של הדור השני לא צלח – “זה היה כמו מפגש עם קיר…”.

מתוך הכובד הזה, מתוך תחושת הסטטיות וחוסר החדירות שאליה הגיעו, מבוטא בידי הילה קול אחר, שמסרב להיכנע, שמתעקש לפלס איכשהו דרך למקום אחר. למרות שהיא אינה יודעת איך, משהו באנרגיה ובעזות שבעולה מפיח חיות בקבוצה, ומחבר לאנרגיות שיש לדור השני המחפשות כיוון. בתוך הקבוצה יש ביטוי לאנרגיות חדשות, כשהמשתתפות ממשיכות את הפגישה גם בתוך ההפסקה שבין התכנסויות הקבוצה, במעין מרדנות במנחים.

אנו מבחינים, ביחידת ההנחיה, שסיפור השואה של כל הורה אינו תופס את המקום המרכזי בחיי הקבוצה, אלא עולה מידי פעם כהמשך והרחבה של משהו בחיי הדור השני. עולה בתוכנו גם תהייה עד כמה זו תוצאה של אופן ההנחיה שלנו, המושפעת מעמדות סובייקטיביות שלנו, כמו, למשל, העובדה ששנינו באים ממשפחות שם לא דובר בפתיחות על שואת ההורים. עובדה זו, של מיעוט הנוכחות של סיפורי השואה של ההורים, שונה מן המקובל בקבוצות כאלו, הנערכות עם בני הדור השני ויוצאות מתוך ההנחה על חשיבות ומרכזיות סיפור השואה של ההורים.

תהליך זה של מובחנות (דיפרנציאציה) יותר טובה בין הדור הראשון וסבלו, לבין זה של בני הניצולים, הולך ומעמיק בשלב הזה בקבוצה, כשהיא מתקרבת לקראת סיום. בהמשך מתאפשרת בקבוצה הבחנה בין המשתתפות ביחס למה שעברו, ומתחדדים הבדלים בניהן – טלי, שחוותה ואף הפנימה חלקים של בושה והשפלה של אביה, שריד מהמחנות, ולעומתה דליה, שאמה הייתה בת שתים-עשר, נשלחה לארץ ואיבדה את כל בני-משפחתה, וכל חייה כמהה להם ופיתחה פנטזיות עליהם. דליה, שאמה נפטרה לפני כמה שנים, מעבדת את רגשותיה ומתמודדת בתוכה איתם; ולעומתה טלי, שחיה במאבק עכשווי עם הסבתא הניצולה.

הבדלים אלה ואחרים, המתחדדים בעת המרתון שנערך כחודשיים לפני הסיום, מאפשרים לכל אחת להתחיל לסמן את הפרטי והשונה, מעבר למאחד והמשותף.

הקבוצה מתקרבת לסיומה, ובמהלך שלוש הפגישות האחרונות עולים סיפורים, הקשורים לסוף ולפרידות, ומבטאים מקומות בתהליך הפרידה והסיום בקבוצה.

תהליך הסיום והפרידה מתחיל בטלי, המשתפת את הקבוצה בהתנסות קשה שהיא עוברת – חברה קרובה חלתה בסרטן וטלי, בחרדה ובקיפאון הרגשי שבו היא מביאה את הדברים, “ממיתה” את פוטנציאל החיות שיש לקשר שלהן. קול זה של טלי הוא גם הקול של פרידה המאיימת להגיע טרם זמנה, והוא גם הדהוד לקבוצה, שבה הפרידה הצפויה והידועה נהפכת באופן סימבולי לפרידה איומה ובלתי צפויה. מכאן ניתן להרהר על ההקבלה לטראומה של ההורים. תהליך זה ממשיך בפגישה הבאה עם אחרת, המשתפת את הקבוצה בסיפור של לידת ולד מת בחודש שישי כשהייתה צעירה, דבר שאותו לא חלקה מעולם עם איש. האווירה בקבוצה היא של עצב והשתתפות, ובולטת בפגישה זו, אחת לפני אחרונה, היכולת לתת מקום לאבל על אובדן טרם זמנו.

אנו מציינים את היכולת, עם סיום הקבוצה, לתת מקום לכאבים ולטרגדיות של חייהן, בלא לבטלם בפני אלה של ההורים. בראייה קבוצתית, גם אם האסוציאציות הן של פרידה הנחווית כטרם זמנה, יש אפשרות לעכל ולעבד זאת.

עם סיום הקבוצה יש נוכחות בחדר לשני קולות – קול של יכולת, של היבדלות-דיפרנציאציה גדולה יותר, שבא לביטוי בפגישת הסיום בפירוט ובשמחה על הישגים, בהנאה ובכיבוד שהביאו, ובמפגש שקבעו לעצמן לאחר תום הקבוצה. ולעומתו גם נוכחות לקול האכזבה על הפנטזיה שלא התממשה שיהיה תיקון, שההורים יהיו אחרים, שסוף סוף יבינו אותן. קול זה מתבטא, סימבולית, בקושי של חברות הקבוצה לבטא הכרת תודה למנחים, על המסע המשמעותי המשותף שעברו.

דיון

נקודת המוצא שלנו יוצאת מהתרשמותנו שהקבוצה עברה חוויה רגשית עמוקה, הן המשתתפות, והן המנחים, במהלך שנת העבודה המשותפת, למרות שונות והבדלים מהותיים במוקדי ההתמודדות של כל אחת.

הנקודה אותה ברצוננו להאיר בדיון זה היא העובדה ששואת ההורים לא היוותה פוקוס של העיסוק הקבוצתי. בתחילת הקבוצה, תוך כדי ההצגה העצמית, כל אחד סיפר על השואה של הוריו. במהלך המפגשים הקבוצתיים עלה לעתים סיפור השואה של ההורה כנושא רלבנטי לחיי המשתתפת. עם זאת, הזרקור בקבוצה היה לכל אורך הדרך החוויה הסובייקטיבית של המשתתפות ביחס לטראומות.

בספרות המקצועית הקלינית מתוארת העבודה עם בני-ניצולים בדרך-כלל בצורה שונה – כאשר נקודת המוצא היא המונח טרנס פוזיציה של הטראומה, שאותו טבעה קסטנברג, וממנו משתמע שההורים העבירו לילדים בתקשורת לא מודעת את הטראומה שלהם, לעתים אף אם לא הייתה מדוברת. מכאן, שהעבודה הטיפולית צריכה להתמקד בזיהוי הנוכחות של הטראומה של ההורה בחיי בן הדור השני, בכדי לנוע ליצירת דיפרנציאציה בין עולמו הפנימי לבין הטראומה של ההורה. לצורף זה העמדה הטיפולית היא כניסה מכוונת להכרת הטראומה של ההורה, ומכאן לחיפוש מרכיבים דומים בטראומה של הדור השני.

בעבודה קבוצתית, העמדה היא לראות ולפרש את התהליך הקבוצתי כמעין “מסע” למחוזות השואה, כאילו בני הדור השני עצמם, בעולמם האסוציאטיבי, חיים את שואת הוריהם בחייהם-הם. מטרת ה”טבילה” הזאת להוביל לעבודת היבדלות, מעין “הקאה” של טראומת ההורים מעליהם, והתחברות לזהותם האמיתית כמי שלא עברו את השואה. עמדה תיאורטית וטכניקה זו בולטת בעבודה הפרטנית של אילני קוגן, ונוכחת בעבודה הקבוצתית של דינה ורדי, כמו רבים אחרים.

כפי שציינו, אנו לא ערכנו את ה”מסע” הזה, אלא העמדנו את חווית הסובייקטיבית של בן הדור השני מול ההורה כמרכזית. ניתן, בדיעבד, להבחין בצמתים בעובדה הקבוצתית ובבחירה של ההנחיה, שאפשרו מרחב לכיוון המתואר. כך, לדוגמה, בצומת שבו בתחילת הקבוצה מסתמנת מטאפורה של “המסע לשם”, ייתכן וניתן היה מבחינת ההנחיה לקדם שיח על “השואה שבתוכנו”. בפועל ניתן מרחב לפתיחת מכאובי הילדות בשל ההורות רווית השואה, שדומה שהיה פרודוקטיבי.

דוגמה נוספת מבין צמתים רבים כאלה נמצאת בתהליך הפרידה, שם ניתן היה להמשיג את התכנים הכבדים שהובאו כביטוי לשחזור, שעושים בני הדור השני בחייהם לפרידות הנוראיות, טרם עת, שפעמים אין-ספור עיצבו את עולמם הדווי של הוריהם. אנו בחרנו להאיר את הרשות, שבני הדור השני נותנים לעצמם, להתאבל על כאביהם בלא לבטלם מפני אלה של הוריהם.

עמדה זו, שהושפעה, להערכתנו, מעמדותינו הסובייקטיבית כבני דור שני בעצמנו, ואולי גם כשותפים למקצוע, אפשרה הדהוד ואישוש של המקום הדיפרנציאלי של בני הניצולים לעומת הניצולים עצמם.

עמדה זו מאירה את ההבדלים בין טראומת ההורים לזו של הילדים, הבדלים שהם בעצם מובנים מאליהם, אך נוטים להיטשטש דרך מונחים תיאורטיים, כמו טרנס פוזיציה של טראומה, ודומיהם. כתוצאה מכך, החומרים שעולים בעבודה כזאת הם של הבחנה בין הדורות. מונחים כמו “אהבה נכה” כייצוג לטראומת בני הדור השני ממחישים זאת (מתוך ראייה זו ייתכן שגם השימוש באותה מילה: “טראומה”, לתאר את שעבר על ההורים, וזאת שעבר על ילדיהם, מבלבל).

להערכתנו, עבודה בגישה ובטכניקה זו קידמה ועודדה דיפרנציאציה והתחזקות.

בגישה זו, שלא כמו זו הנובעת מנקודת המוצא של טרנס פוזיציה של טראומה, הנחת היסוד המובלעת היא שמהות הסבל של בני הדור השני אינה בהכרח תוצאה של העברה ישירה של הטראומה, אלא היא פרי הכאב של גידול בני-הניצולים בידי הוריהם, נושאי הסבל והשכול, כלומר העברה עקיפה. זו דינאמיקה שונה בתכלית!

מתבקשת כאן השאלה, מה אם כך הגישה הנכונה להבנת קשייהם של בני הדור השני, גישת ההעברה הישירה או גישת ההעברה העקיפה?

נראה לנו שתמונת המציאות המורכבת היא שלשתי הגישות יש מקום בהבנת התהליכים.

מניסיוננו בעבודה עם בני דור שני, נראה שיש מהם שעיקר קשייהם הוא תוצאה של טרנס פוזיציה של הטראומה (העברה ישירה), ויש, כמו רוב חברי קבוצתנו, שעיקר קשייהם הוא תוצאה של העברה עקיפה.

ההבחנה הזאת חשובה, מאחר שהיא מצריכה גישה טיפולית שונה: כאשר מדובר בטראומטיזציה ישירה, העמדה הטיפולית באה לחשוף, לחדד ולעודד תהליך רגרסיה לעמדה של חשיפת זהות כמעט בין חווית בן הדור השני לבין זו של הניצולים. המטרה במהלך טיפולי זה להביא למודעות בקיומה של ההעברה הישירה, על-מנת לצעוד לכיוון של דיפרנציאציה.

כאשר מדובר בהעברה עקיפה, הגישה, כפי שהדגמנו בקבוצתנו, היא הדגשת והארת השונות והנפרדות.

במציאות, קרוב לוודאי שנוכחים שני סוגי ההעברה בתוך בני הדור השני, אך נראה לנו שקיימת אפשרות להבחין בין פרטים ביחס לדומיננטיות של קיומם של תוצרי העברה ישירה או עקיפה במבנה הנפשי שלהם.

ניתן לתאר את הקשר בין שני סוגי ההעברה כשני מעגלים, חיצוני ופנימי יותר. המעגל החיצוני, מעגל ההעברה העקיפה, בו מתבטאת ההשפעה של ההורות מושפעת השואה. ההשפעות יכולות להיות דרמטיות לחיי בן או בת הדור השני, אך מבחינה מבנית מדובר בהשפעות בין “אובייקטים” שלמים פחות או יותר, דרך מנגנוני הפנמה למיניהם. עקרונית סוג ההעברה הזה אינו שונה איכותית מדינאמיקה של הורות מורכבת אחרת, מלבד תכנים ומאפיינים המשותפים לאוכלוסייה זו. דוגמה לתכנים ומאפיינים משותפים הם קשיים בפרידות, קושי בתיעול ובעיבוד של תוקפנות וכד’.

במעגל הפנימי נמצאת ההעברה הישירה. העברה זו היא תוצאה של חדירה (infiltration) של תכנים ואפקטים מנפשו של ההורה אל תוך נפשו של בן/בת הדור השני. התנאים ליצירת סוג ההעברה הזאת הם מפגש יותר קוארסיבי (coercive), בין “אובייקטים” פחות שלמים. התנאים לכך נוצרו כאשר טראומת ההורה הייתה פחות ניתנת להכלה, בין אם משום טיבה, ובין אם בשל המבנה הנפשי של ההורה. בתנאים הללו גם התפתחות הילד לכיוון מובחנות והבשלה נפגעת לעתים קרובות.

מניסיוננו, קיימת הסתברות גדולה יותר לפגוש תוצרי העברה ישירה בולטים אצל בני הדור השני, שנולדו בשנים הקרובות שלאחר המלחמה, אצל אלה שהם ילדים יחידים, בשואה, וכן אצל בני ניצולים שהיו ילדים וספגו את השואה בשלב התהוות אישיות שלהם. כאשר מתקיימים יחדיו כמה מן התנאים הללו, גדלה ההסתברות להתקיימות בולטת של תוצרי העברה ישירה.

חלק מהמטופלים הללו לא הצליחו לבנות לעצמם קן משפחתי בנפרד מהוריהם, ופעמים רבות חווים בעצמם את היותם ספוגים בשואת הוריהם. מבחינה אבחנתית, חלק ניכר סובל מהפרעות אישיות, ולעתים מהפשרות קשות יותר, והמובחנות בין ה”עצמי” לאובייקט אינה טובה. מבנה אישיות זה קשור, ואולי נקבע, כפי שמציע דווידסון, על ידי הורות רוויה במנגנוני החצנה (הזדהות השלכתית), שלא אפשרה בניית אוטונומיה ופיתוח דיפרנציאציה בין ה”עצמי” לאובייקט.

לעומתם ישנם אותם בני דור שני, שהצליחו יותר במהלך האינדיווידואציה, השכילו לבנות את חייהם, ומשתייכים לתחום הנוירוטי יותר, ויחד עם זאת סובלים מגידול בסביבה של “אהבה נכה” בטרמינולוגיה של קבוצתנו, עקב היות הוריהם ניצולי וספוגי טראומה איומה, שהשפיעה על היכולות ההוריות שלהם. כאן, המונח של טרנס פוזיציה של טראומה פחות מתאים להבנת הקשיים, שמסופרים טוב יותר במונחים של חסכים ופגיעות נרקיסיסטיות תוצרי העברה עקיפה.

נראה לנו שלקבוצה הראשונה תתאים גישה טיפולית, כפי שהיא מתוארת בספרות, בעוד שלקבוצה השנייה תתאים יותר העמדה והטכניקה שאותן מימשנו בקבוצה שלנו. ייתכן אף שזו הסיבה לכך שאנה, שנראית לנו מזוהה יותר עם הקבוצה הראשונה, לא השלימה את התהליך הקבוצתי, שלא תאם את צרכיה הטיפוליים.

חשוב לנו להדגיש שוב את נקודת ראותנו, ששני סוגי ההעברה אינם מוציאים וממצים האחד את השני, ויכולים להתקיים יחדיו באותו אדם. יחד עם זאת, נראה לנו שניתן להבחין בין בני דור שני ביחס לדומיננטיות של קיום סוג ההעברה האחד או השני.

מניסיוננו הבחנה זו מועילה, לקבלת החלטות קליניות בדבר סוג הטיפול הנחוץ, וחידוד המובחנות למתרחש במהלכו. חידוד ההבחנה הזו מאפשר לקבלת ההחלטה בדבר מוקד הבעייתיות ביחס לסוג ההעברה הדומיננטית, וכתוצאה מכך לקבל החלטות מבדילות לגבי סוג הטיפול הנחוץ, אורכו המשוער, והעמדה הטיפולית המומלצת.

כאשר האבחנה היא דומיננטיות של העברה ישירה אצל המטופל, מתבקשת החלטה על טיפול ממושך יותר ומעודד רגרסיה, תוך חשיפה והדגשה של היעדר המובחנות בין המטופל להורה הניצול. עמדה זו תאפשר מודעות לקיומם של תוצרי טרנס פוזיציה, בכדי לנוע בהמשך לכיוון של אינדיווידואציה.

כאשר מדובר בטיפול בן הדור השני כשהאבחון הוא שההעברה הדומיננטית היא ההעברה העקיפה, מאפשר חידוד ההבחנה בין סוגי העברה ליווי קשור לתנודות אצל המטופל בין שלבים בטיפול, שם יש ביטוי מרכזי להעברה העקיפה, ובין קטעים בהם באים לידי ביטוי לאגונות של ביטויי העברה ישירה. בטיפול כזה תתאים לרוב עמדה הבאה לעודד ולחדד את המובחנות שבין המטופל/ת להורים.

אנו מקווים שהצלחנו במאמר זה לפתוח ערוץ שיח מקצועי, של חשיבה דיפרנציאלית ביחס לבני הדור השני, אשר לדעתנו אינם עשויים מקשת אחת. שיח זה נראה לנו חשוב, ונקווה שהערוץ הזה יתרחב.

ברצוננו להודות לחברי הקבוצה על ההתנסות, ועל שאפשרו את הלמידה הזאת.

ביבליוגרפיה

1. ורדי ד’, נושאי החותם. ירושלים, כתב, 1990.

2. חזן י’, דור שני לשואה – מושג בספק. שיחות, 1(2): 104-107, 1987.

3. Kestenberg J.S. Survivors parents and their children. In: M.S Bergman, M.E. Jucoby (Eds.) Generations of the Holocaust. Pp 83-102. New York, Basic Books, 1982.

4. Kogan I., The cry of mute children. London, Free Association books, 1995.

5. Danieli Y., Differing styles in families of survivors of the Nazi Holocaust. Children Today, 10: 6-10, 1981.

6. Schwartz S,m dohrenwend B.P., Levav I., Nogenetic familial transmission of psychiatric discorders? Evidence from children of Holocaust survivors. J. of Health and Social Behaviour, 35: 385-402, 1994.

7. Felsen I., Transgenerational transmission of effects of the Holocaust. In: Danieli Y. (Ed.), International handbook of multigenerational legacies of trauma. New York, Plenum Press, 1998.

8. Davidson S., Recovery and integration in the life cycle of the individual and the collective. In: Charny I.W., Holding on to humanity – the message of Holocaust survivors: The Shamai Davidson Papers. Pp 189-206. New York, New-York University Press, 1992.

9. Boszormenyi-Nagi I., Spark G.M., Invisible loyalties: Reciprocity in intergenerational family therapy. Hagers-town, Harper & Row, 1973.

10. שפט ר, המחויבות להורים כמטלה בלתי פתירה אצל בנים לניצולי שואה. שיחות, 9(1): 23-27, 1997.

11. Erlich H., Blatt S.J., Narcissism and object lover: The me psychology of experience. Psycho anal. Study Children 40: 57-79, 1985.

12. Blum H., on the concept and consequence of the primal scene. Psychoanalytic Quarterly, 48: 27-43, 1979.

הפוסט הזה סגור לתגובות כרגע.