פסיכותרפיה קצרת-מועד בניצולי שואה

חיים דסברג

השואה פגעה ביהודים תושבי ארצות הכיבוש הנאצי באירופה (ולתקופה קצרה גם בשולי צפון אפריקה) בשנים 1939-45. הרדיפה, העקירה והאיום על חיי היהודים החלו בגרמניה כבר בשנות השלושים ואילו התוצאות החברתיות, הפיזיות-הבריאותיות והנפשיות של השואה נמשכו הרבה מעבר לשנת השחרור 1945 ואפשר לראותן עד עצם היום הזה. תופעות הדומות לשואה ממשיכות לפגוע בימינו בציבור יהודי אחר כמו יוצאי אתיופיה ופרס, וכן גם בעמים אחרים, אך אין ההשמדה נעשה בצורה מתוכננת, טוטאלית וחסרת פשרות כמו בשואה.

השואה הייתה צורה של ג’נוסייד, רצח עם, שמשמעותו הטראומטית עוברת את ההיפגעות האישית. מאחר ומדובר במחיקת כל זכר לפרט, למשפחה ולקהילה בשלמותה, עד היום לא ברור עדיין מה הן התוצאות מרחיקות הלכת של חשיפה לג’נוסייד (קרל, 1982). המלה האנגלית המקובלת: הולוקאוסט, אינה מבטאה בצורה נכונה את האירוע, כי לא היה כאן קורבן. היהודים לא הרגישו עצמם כמביאים קורבן והגרמנים לא הקריבו אותם למען מטרה מקודשת.

סוג הלחצים בתקופת השואה

הלחצים להם היו נתונים היהודים בתקופת השואה היו מדרגות חומרה שונות. מחנה ההשמדה היה ללא ספק הקיצוני והחמור ביותר, בגלל המפגש הבלתי אמצעי עם המיידיות והוודאות של המוות. במחנות הריכוז והכפייה עדיין נראה היה כי לקורבנות יש סיכוי מה להישרד, אם כי גם שם הכה המוות בצורה שרירותית וליחיד לא הייתה שליטה כלשהי בגורלו.

בגטאות לבסוף, היה זמנים בהם, למרות הרעב, החולי והאיום המתמיד, ולחצים כמו פיזור משפחות, עקירה, פרידה ואי וודאות, הייתה ליחיד ולקבוצה מידת מה של אוטונומיה כדי לטפח אשליה של שליטה מסוימת בקיום האנושי, למרות החשיפה לפחד ממושך.

הבדל רב קיים בין קורבנות השואה היהודיים ובין לוחמי החופש בני עמים אחרים שנתפסו על-ידי הגרמנים. אלה בחרו להילחם תוך קבלת סכנת המוות ולא הובלו לכבשנים כבני עם בזוי ונחות, באופן קולקטיבי וכולל וללא יכולת בחירה. גם לאחר המלחמה נבדלו ניצולי השואה היהודים מניצולי לוחמי החופש האירופאים. האחרונים למרות הקשיים, חזרו למסגרת לאומית וקהילתית יציבה, בעוד היהודים נמצאו משוללים בסיס שכזה. כך ניתן להבין את ממצאיו של איטניגר (1965) במחקר קליני המשווה בין לוחמי חופש נורבגים לבין חוזרים יהודים בנורבגיה ובארץ ומראה את חומרת התוצאות ארוכות הטווח של השואה אצל פליטים יהודים גם לאחר השחרור יחסית ללוחמי החירות הנורבגיים.

לתשומת לב פחותה זכו עד כה אלה מהניצולים שלא נתפסו, אך סבלו אף הם, כמו היהודים שחיו במסתור בקבוצות או כבודדים. מניצולים אלה סבלו ביותר הבודדים משום שהיו בחוסר קשר מוחלט עם יהודים ובני משפחה אחרים למרות שלעיתים חיו בתנאי יום-יום בטוחים קצת יותר אופן יחסי. היו גם כאלה שהספיקו לברוח לארצות חופש כמו שוויץ, ספרד, אנגליה או ברית-המועצות, לעיתים תוך אובדן קרובים וידידים ותוך ניתוק מהנשארים. היו קומבינציות של סוגי רדיפה: קודם מסתור ואחר-כך תפיסה; מוכרים אנשים שעברו עשרות מחנות. גם הגיל קבע את סוג וחומרת ההתפתחות הנפשית המאוחרת או הפסיכופתולוגיה (אם הייתה כזאת) מושפעת מאוד מגיל החשיפה, בפרט גיל הפרידה מההורים (קיילזון, 1979), ומההזדמנות והיכולת של קשירת קשר עם בני גיל, דבר שהתאפשר לפעמים במחנות יותר מאשר במסתור (דווידסון, 1979).

לחצים מצטברים לאורך זמן

מאפיין נוסף של תקופת השואה הוא משך הזמן הרב ובעטיו ההשפעה המצטברת של לחצים טראומטיים שונים שאפיינו, בזה אחר זה, פרקי זמן שונים במהלך המלחמה. לכל סוג לחץ כזה יכולה הייתה להיות השפעה ספציפית לטווח ארוך על הקורבן. ניקח לדוגמה את יהודי גרמניה, כבר לפני פרוץ המלחמה ב-1939 עברו הם דרך ארוכה של אימה, אך משנכבשה אירופה הוחרפו הגזרות.

הילד והמתבגר היו חשופים ללחצים במיוחד, לא רק באופן ישיר אלא גם דרך תגובות ההורים. הללו התערערו לעיתים כבר בשלב מוקדם או שלא היו יותר זמינים מבחינה אמוציונאלית, ולכן היו ילדים שגדלו ללא תמיכה משפחתית סבירה כבר לפני הפרידה הסופית. מאוחר יותר בא הניתוק של בני המשפחה אחר מרעהו. ילדים נפרדו בצורה חטופה, ומומנט זה נשאר חרוט כטראומטי ביותר אצל רבים, אך אם אינם זוכרים כבר את שאר הנסיבות (קלאודין ווג, 1981). בעקבות חיסול מסגרת המשפחה באה תקופת הרדיפה הקשה במחנות ובמסתור.

נטילת צלם אנוש (דה-הומניזציה), וחבלה ארוכת טווח בתדמית האישית ובהערכה העצמית תוך חשיפה מתמדת לאפשרות של מוות חטוף, חוסר אונים בתנאי רעב וחולי ומתוך ידיעה על גזירת מוות בלתי נמנעת, הביאו רבים להתמוטטות גופנית ונפשית, שהייתה קטלנית מיד בתחילת הדרך (נידרלנד, 1968; קריסטל ונידרלנד 1968). הישרדות גופנית ופסיכולוגית נקנתה במחיר כבד של ניתוק רגשי והכחשה מאסיבית וממושכת לגבי המשמעות הרגשית של מה שקרה להם וליקיריהם. אלה שחזרו מהמחנות עלולים להיות מושפעים מכך עד סוף ימי חייהם. המפתיע הוא שרבים התאוששו והתפתחו אם גם תוך השארת צלקות נפשיות, בצורה של סימפטומים, רגישות למצבים מאיימים בתקופות מאוחרות בחייהם. יש רבים שסבל העבר לא ניכר בהם למראית עין והינם סמל להישרדות ולהסתגלות אנושית. אך אצל רבים הייתה התפתחות פסיכופאתולוגית, אם כי לא ידוע לנו מספרם באחוזים. גורלם של אלה שחזרו ממסתור, בפרט הילדים שבהם, לא היה טוב מגורל אלה שחזרו מן המחנות, לא מבחינת עוצמת הלחצים הנפשיים בעת השואה ולא מבחינת הסבל המאוחר. לעומת זאת צוין בספרות המקצועית על ילדים ניצולים (קרל, 1985) שרבים מבין הילדים הניצולים הראו כושר הסתגלות וגמישות במרוצת השנים (הוגמן, 1985; מוסקוביץ 1983) ותושייה רבה, בצד הדיכאון הכרוני שלו נוטים רבים מהם.

התקופה הקובעת לרבים מן הפליטים היא דווקא שלב החזרה לסביבה המשוחררת (דסברג, 1987); לא תמיד הבינה החברה הקולטת את מצב החוזרים מן המוות. תחת רגשי התייתמות שכול ואבל, דבר שיש לו ביטוי ברור באסונות מוגבלים יותר משואה טוטאלית, המשיכו החוזרים בניתוק הרגשי וההכחשה (Denial) כי הרי היה צורך בשיקום חומרי ונקיטת צעדי הישרדות חדשים. חלקם הקימו משפחות חיש מהר, דאגו לפרנסה, להגירה, או לעליה, אולם לשיקום נפשי וקליטה פסיכולוגית לא היו החוזרים פנויים בתחילה. לא הקולטים – אם היו כאלה, ולא החוזרים. אפילו ילדים שהתמזל מזלם וחזרו אל הורה או הורים לאחר שנות פרידה ורדיפה, לא מצאו לעיתים את הקשר הרגשי, או שהיו אלה ההורים שלא היו מסוגלים לתקן את מה שאבד, הוכחש והושחת בעמל רב במשך שנות הרדיפה. כאשר ילד נדרש לדכא געגועים במשך שנים, על מנת להחזיק מעמד, הרי האמון והרגש החם לא יחזרו אליו בין יום ולפעמים לא לעולם. הכניסה חזרה לסביבה שלאחר המלחמה היתה לרבים, בפרט לילדים, התקופה הגורלית ביותר שקבעה את אופן ההתפתחות בהמשך (קיילזון, 1979; מוסקוביץ, 1983; המדינגר, 1979, 1984). החברה שמסביב הגיבה במאוחר בהושטת עזרה רפואית ופיצויים. אולם מעבר לזה, החברה לא רצתה להיחשף לשמועות על הסבל שהיה, האנשים מיאנו להאמין, מתוך רגשי אשמה, חוסר אונים או מסיבה פשוטה שהחוזרים מן המפגש עם מלאך המוות נושאים איתם בשורה מערערת של פחד, אבל או האשמה, דבר שהסובבים אותם אינם רוצים בו או אינם יכולים להתמודד אתו (דווידסון, 1980). בדרך זאת נוצר לחץ הסתגלותי לקראת מאבקי הווה והעתיד שבהם נטלו קורבנות ושאינם קורבנות את חלקם שכם אל שכם. נוצר מה שמכונה “ברית שתיקה”, שחיזקה את מנגנוני ההכחשה עוד יותר. גם בארץ ישראל פעלו כוחות חברתיים ופסיכולוגיים אלה, בוודאי עד משפט אייכמן, אך במידה מסוימת עד היום (קליין, 1974; ויניק, 1967). אולי לא תמיד היה זה לרעה, אך היום אנו הקלינאים, יחד עם לקוחותינו מתמודדים עם התוצאות הקליניות המאוחרות והמחודשות ומנסים למצוא פתרונות. להלן תתוארנה התסמונות הקליניות המאוחרות. התיאורים בחוץ לארץ ובארץ לא תמיד היו זהים.

התסמונות הקליניות (בחו”ל)

זמן קצר לאחר המלחמה הופיעו (אייטינגר, 1982) פרסומים מקצועיים ראשונים במזרח אירופה, לאו דווקא לגבי יהודים (שכאמור היה מצבם מיוחד וחמור יותר בגל חשיפה לג’נוסייד טוטאלי). בעיקר בפולניה ובצ’כיה) אייטינגר, 1982) הופיעו פרסומים על התוצאות הסוציאליות והגופניות-רפואיות של הרדיפות והמאסר במחנות. לאחר מכן הופיעו בדניה ובנורבגיה תיאורים קליניים שכללו כבר תיאור פסיכיאטרי (תיגיזן, 1952, 1980; אייטינגר 1965). הגדירו את תסמונת ה”קה-צט” (ראשי תיבות גרמניים למחנה ריכוז), הווה אומר תסמונת מחנה הריכוז. בצורתה הקלה לא היה שונה תסמונת זו ממה שעד היום קורה אחרי חשיפה לסכנות רגילות (כלומר, לא ג’נוסייד), דהיינו: תסמונת לחץ לאחר טראומה. אבל בצורתה הכבר, ה”קה-צט-סינדרום” מופיעה בצורת ניתוק רגשי, דיכאון ממושך, חרדה, פחד מפני העתיד, התפרצויות, ביעותי לילה, כאבי ראש וסימפטומים פסיכוסומאטיים נוספים, עייפות מתמדת ואי יכולת להסתגל לתנאי עבודה וחיי משפחה. הפרעות בריכוז ובזיכרון היו שכיחות. כל זאת לשנים רבות.

אצל היהודים מתווספים לכך התייתמות ושכול, בגלל אובן כל או מרבית בני המשפחה. בהתאם לכך היו סיכויי התאוששות גרועים עוד יותר (נידרלנד, 1968). רופאי משפחה (בהולנד: א. כהן 1954; בארץ: דבורז’צקי, 1962), לעיתים בעצמם ניצולים, תיארו את פגיעות הבריאות כולל מצבי חולשה נפשית, חרדה ודיכאון. בתקופה זאת (תחילת שנות החמישים), עדיין נטו לייחס את התסמונת להרעבה בלבד תוך התעלמות מגורמי המתח הנפשיים.

בסוף שנות החמישים והשישים החלו הנפגעים לפנות לרופאים כולל פסיכיאטרים, לבדיקות לצורך חוות דעת מקיפות למען פיצויים, בעיקר בארצות-הברית ובקנה לשם היגרו רבים מן הפליטים היהודיים. יחד עם זרם פניות זה התגלה הצורך בטיפול פסיכיאטרי, לרוב ממושך, שכלל מתן תרופות, אמצעים סוציאליים וגם טיפול נפשי פרטני. רוב התיאורים הפסיכותרפויטיים הראשונים באו מארצות-הברית ומתוך האסכולה הפסיכואנאליטית (קריסטל ונידרלנד, 1968). הופיע הביטוי האבחנתי – תסמונת ההישרדות (“סורבייבר-סינדרום”), עם דגש על הקונפליקטים התוך נפשיים המוקדמים,מנגנוני הגנה מאסיביים של הדחקה, הכחשה והשלכה והקושי ביצירת קשר רגשי הדוק עם בני אדם מקרובים או קושי בעיבוד רגשי הולם של התחושות לגבי אלה שנספו. הודגשה במיוחד הרגשת האשמה הנפוצה בין הניצולים שלעיתים הייתה סמויה ולעיתים גלויה ומטביעה את חותמה על סגנון החיים. הודגשה התופעה המאוחרת של תסמונת הישרדות אחרי תקופה לטנטית. צוינה גם העובדה שלעיתים הצליחו הניצולים בייסוד משפחות חדשות, בעבודה קשה ובקריירה חדשה, אך הישגים אלה לא תמיד העידו על הסתגלות אופטימאלית אלא הובנו כביטוי פעילות יתר הגנתית מפני חדירת זיכרונות ורגשות אשמה מצד אחד, או כשאיפה כפייתית לביטחון מקסימלי בהיעדר אמון בסיסי בחברה ובזולת מצד שני (דימנסדייל, 1980). חיי הרגש העדינים לא בוטאו בשל ניתוק רגשי,או שבוטאו ביתר שאת בצורת רגשי אבל וכעס. שני הדברים – דיכוי היתר וביטוי היתר של רגשות, היו לעיתים בעוכרי האווירה המשפחתית בה צמח הדור החדש: הדור השני לאחר השואה. לאחרון מיוחסות היום בעיות ייחודיות וחדשות; בדומה להוריהם הם רגישים למצבי פרידה; נאמר ששואפים לפצות את הוריהם הנפגעים על סבל העבר, דבר שגורר אחריו קונפליקטים ספציפיים. הם, הודר השני, נושאים את שמות המתים והם הופכים לסמל של עולם שאבד ולתקוות החדשות מבלי שסמליות זו ברורה לעיתים להם עצמם, או מבלי שהוריהם יכולים להבינם מבחינה רגשית. בעיות אלו שמיוחסות לדור השני כנראה קיימות לגבי אלה מבין הדור השני שמסיבה זו או אחרת הגיעו לפסיכותרפיה (ברוקס ושות’, 1973).

בעבודות נוספות על הדור הראשון הראו איטן, סיגל וחב’ (1982), שקיימים הבדלים בין התגובות המאוחרות של אלה שהיו פרטיזנים ובין התגובות המאוחרות של אלה שהיו במחנות או במסתור. בעת המהומות העדתיות בקוויבק בקנדה חששו האחרונים שהשואה עלולה להתחדש והגיבו בהתאם.

פסיכותרפיה קצרת-מועד בניצולי שואה

הבדלים משמעותיים בתסמונת הקלינית ובסיכויי ההבראה. מחוברים אלה היטוו גם את הגישה הפסיכותרפיסטית הראשונית. בדרך כלל נחשבו חולים פסיכיאטריים שעברו את השואה כבעלי סיכויים גרועים להבראה וכבלתי מתאימים לטיפול נפשי. אולם אם ניסו לטפל בהם, אזי ניסו בדרך כלל טיפול נפשי מעמיק וארוך ולרוב מהסוג הפסיכודינמי הגזור מהפסיכואנליזה. (כפי שנמסר בסימפוזיון של החברה הפסיכואנליטית הישראלית ב-1967). חזרו והדגישו גם את ההופעה המאוחרת של תסמונת לאחר שואה, לאחר תקופה שקטה יחסית – אז אחרי כ-15 עד 20 שנה לאחר השחרור. היום אחרי 60 שנה רואים במידה הולכת וגוברת שתגובה מאוחרת עלולה להופיע לאורך כל מחזור החיים. רק מאוחר הרבה יותר תיארו קליין (1974), דווידסון (1967, (2) 1980, (3) 1980) ואחרים את ההתפתחות הקלינית הפוסט-שואתית באוכלוסיות מחקר רגילות שלא פנו לרופאים. קליין חקר חברי קיבוצים שעברו את השואה ומצא שהתערבויות קצרות, שלא תוארו כקליניות אלא כחברתיות, יכולות לעיתים להחיש עבודת אבל מאוחרת ברוכה. אייטינגר (1980) תיאר חברי קיבוץ נפגעי שואה, שלכאורה מתפקדים ואינם מתלוננים, ובכל זאת סובלים מסימפטומים טיפוסיים ביותר מ-90 אחוז מהמקרים. הם לא פנו לטיפול, תחת זאת (קליין) מוצאים הקלה, בהזדהות, חידוש שורשים וצמיחה בהשתתפותם בחוויות משפחתיות, קהילתיות ולאומיות הקשורות לשואה. לבב (1984) תיאר ריבוי סימפטומים גופניים ונפשיים בניצולי שואה בקהילה (שלמרות זאת לא פנו בדרך כלל לטיפול נפשי) בהשוואה לשכניהם שלא היו בשואה. בכר ודסברג וחב’ תיארו לאחרונה אוכלוסיה של חולי דיכאון קשה המאושפזים; אלה הם שעברו את השואה לא ייחסו את מחלתם לחוויות העבר וכך לא עשו רופאיהם. אבל האחרים והאחיות בבית-החולים הרגישו בהבדלים בהתנהגותם שהייתה יותר תוקפנית ודרשנית (המדידות הפסיכומטריות הראו מובהקות סטטיסטית).שנן ושחר (1983) הראו במחקר מבוקר, שאנשים (לא פציינטים) בעשור השישי של חייהם, שעברו את השואה, לא נבדלים בהסתגלותם ובהישגיהם, כשמשווים אותם עם אלה שחיו בארץ בזמן מלחמת העולם ה-2; ואולי אך עלו הראשונים על האחרונים בכמה מעלות.

באוכלוסיה קהילתית לא קלינית של הדור השני, גם בארך וגם מעבר לים, מסתבר שאין הבדלים רבים או משמעותיים בתכונות אופי, בריאות נפש או כושר הסתגלות של הללו בהשוואה לבני גילם האחרים (רוסל וחב’, 1985; קליין ולסט, 1983; אלכסנדרוביץ, 1973) אם כי פסיכותרפויטים טוענים שבקרב אלה מהדור השני שפונים לפסיכותרפיה מסיבות שונות, מורגשת השפעת בית ההורים באופן עיבוד בעיותיהם הנפשיות (דה גרף, 1975; קסטנברג, 1972). הסקירה הנ”ל אשר אינה שואפת או מתכוונת כלל ועיקר להיות ממצה, מצביעה על כיוון מסוים, דהיינו שרבים מאלה שעברו את השואה התאוששו לגמרי, אחרים סובלים מסימפטומים ומבעיות-חיים אך לא באים לרוב לטיפול נפשי. חלק קטן פנו לטיפול אם כי לא ידוע מספרם במונחי אחוזים, ולבסוף חלקם מטופלים פסיכיאטריים מסיבות שונות ואף שתוויות השואה משחקות תפקיד בחייהם ובטיפוליהם הרי אין זאת הבעיה העיקרית.

טיפול – מטרות וקשיים

אחרי כל מה שנאמר נשאלת השאלה מי אם כך פונה לפסיכותרפיה בגלל התוצאות הנפשיות של השואה? כוונתי להבהיר זאת בהמשך במספר מקרים קליניים, אולם לפני כן נאפיין בקצרה את המטרות והקשיים של הטיפול הנפשי באנשים אלה.

דוויסדון ((3) 1980) בסקירה על הנושא, פותח בהערה שאין ללמוד מהפרט החולה בפסיכופתולוגיה לאחר השואה, על כלל האנשים עם עבר שואתי. ואפילו גם אלה שבאים לטיפול הם לעיתים קרובות אנשים מצליחים במבט כוללני על הקבוצה כולה. לעיתים אלה שבאים לפסיכותרפיה מעוניינים בצורה לא מודעת בתחילה בשיקום תחושת השייכות וההמשכיות, דבר שניתן להשיגו לאחר שמתאפשר תוך עבודה תרפויטית ביטוי מאוחר של אבל. המטרה הטיפולית אינה תמיד בירור קונפליקטים או הקלת סימפטומים כי אם שיקום היכולת לחוש יחסי אנוש משמעותיים ושיקום היכולת להתייחד עם הנספים ללא ניתוק רגשי.

בגלל החשש מהחייאת רגשי חוסר אונים טראומטיים ובגלל הפחד מהתקשרות הנובע מחוסר אמון מצד הניצול, והחשש שלו להיחשף לכאב פרידה זו, צריך התרפויט לוותר בתחילה על העבודה הפסיכודינמית המקובלת, ועליו להיות מסוגל להשתתף באבל ובצער של המטופלים ברגע שהם נפתחים לכך )קליין, דווידסון). יחד עם זאת עליו להיזהר (לפי דווידסון (1) 1980, קליין 1985; דה וינד, 1971, 1972; בסטיאנס; שודוף, 1980 ופסיכותרפויטים רבים אחרים מתחום זה) שלא להיגרר להגנת יתר על המטופל לשמע סיפוריו המזעזעים וחוויות ההשפלה שעברו עליו וגם לא להיגרר לרחמנות יתר. שני הגישות הינן פסולות מבחינה טיפולית ופוגעות. גישות טיפוליות אלו עלולות בקלות להזכיר לניצול את שליטתם הכל0כיכולה של הרודפים בעבר או את חוסר האונים של הקורנות עמם נמנה גם הוא. חוסר האונים של המטפל עלול גם לגרור את זה האחרון לספר מחוויותיו הקשות שלו-עצמו; אין בזה נחמה למטופל והדבר רק מעורר את רגשות האשמה. הגישה הנכונה היא אמפאתית, סובלנית ומשתתפת תוך סולידריות מלאה ומתן אמון. כאשר נוצר ראשיתו של רגש אמון, ניתן להתקדם בטיפול על-ידי פירושים דינמיים יותר ואז קיימת תקווה לעיבוד, חלקי לפחות, של האבל הכרוני או של התוקפנות הנסתרת.

לעיתים במרכז הטיפול עומדת הרגשת האשמה. אצל פציינטים רבים, מתגלה תוך טיפול, שהם ממשיכים לחיות בכוננות מתמדת לקראת שואה חדרה או מחודשת. כוננות זאת, שלא קל להודות עליה, מביאה ניצולים להתנהגות הגנתית, המתבטאת ברצון שלא להתבלט, להישאר פעיל ובריא כי פסיביות וחולניות היו מסוכנות מאוד בזמנו. הרגל אחר נובע מהצורך הכפייתי שלא להיות נחות בהתמודדויות ועימותים חברתיים שונים ולא להראות חולשה. ניתוח תרפויטי של מנגנוני כוננות אלה עשוי להביא להקלה רגשית רבה (ברגר, 1977).

המועמדים לטיפול נפשי

ביחס לטיפול מבחין דווידסון (1967) בקבוצות הקליניות הבאות:

בקבוצה הראשונה נמצאים אלה שסובלים מן התוצאות הנפשיות של השהות כמבוגרים במחנות או במסתור. במשך שנים רבות הם נזקקים לטיפול נפשי משולב לעיתים בתרופות, או בטיפול משפחתי ומשאבי-שיקום נוספים.

לקבוצה השנייה שייכים אנשים שאינם סובלים בכלל מסימפטומים למרות שעברו טראומטיזציה קיצונית. הם מכחישים מכל וכל שנפגעו ומראים ככלל פעילות יתר חברתית ומקצועית, טוענים על הצלחה בחיי הנישואין ובמשפחה. הם מתגלים כאילו במקרה בעקבות בעיות פסיכולוגיות במשפחה ובבית-ספר (בכל זאת!) בהו הם נדרשים לתרום מזמנם לקראת מציאת פתרון טיפולי, משפחתי או חינוכי.

הקבוצה השלישית – והקטנה יותר מורכבת מאנשים שעברו טיפול נפשי ארוך ואינטנסיבי בגלל ביות נוירוטיות או בעיות אישיות, כאשר ההשפעות הנפשיות של השואה הן רק היבט אחד, לא תמיד עיקרי, בתוך התמונה הקלינית. לרוב נעוצות בעיותיהם בחיי הילדות מלפני השואה.

מאוחר יותר הוסיף דווידסון ((3) 1980) קבוצה רביעית, המורכבת מאנשים שמתקרבים או שנכנסים לעשור השישי ומעלה של חייהם ועקב גורמים הקשורים בגיל, נערכים להתמודדות עם האבדות והאובדנים, הלחצים וסיכומי החיים הספציפיים לגיל זה. בעיות אלו שהן ייחודיות לגיל, מחיות ומחדשות בניצולים את הבעיות הבלתי גמורות מתקופת השואה. שכיח מאוד שבעיות השואה בלתי גמורות מבחינה נפשית, מתעוררות אצל אנשים בהגיעם לגיל הוריהם בעת פרידתם מהם או בהגיע ילדיהם לגיל שלהם בעת הפרידה בעבר, עבר רחוק ומנותק שפתאום חוזר להיות אקטואלי.

קבוצה נוספת הם אנשים שעברו את השואה בגיל צעיר ביותר או אלה שנולדו בתקופת השואה. בגלל חסכים רגשיים בינקותם, התפתחה אישיותם בצורה מופרעת. הפרעות אישיות שכיחות בנפגעי שואה שהיו צעירים מאוד בעת הפגיעה (קיילזון, 1979).

כקבוצה נוספת של מועמדים לטיפול יכולים לראות את אלה ששייכים ל”דור השני”. אך כפי שנאמר לעיל הדעות חלוקות היום ביחס לשאלה אם עצם היותם בני “הדור השני” מביאם לטיפול או שכאשר הם באים לטיפול מסיבות אחרות עולים על פני השטח גורמי רקע של הבית בו גדלו. לגבי בני הודר השני שפונים לטיפול בגלל זהותם כ”דור שני” יש להעדיף טיפול בדינאמיקה קבוצתית אשר נותנת תוצאות טובות (דניאלי, 1981; פוגלמן, 1979).

עד כה מדובר בטיפול ארוך. לשם הבנת האפשרויות שבטיפול קצר יש צורך במיון קליני נוסף.

פסיכותרפיה קצרה בניצולי שואה

אפשר לשאול ולתמוה הכיצד, נוכח טראומטיזציה מאסיבית עמוקה וממושכת בעלת תוצאות הרות גורל ומרחיקות לכת לאורך השנים, ניתן עוד להעלות על הדעת אפשרות סבירה לפתרון בעיות בעזרת טיפול קצר? (הכוונה למהלך טיפול שבין 6 עד 12 שעות, לעיתים 50, או במונחים של משך: מ-3-4 חודשים עד לכל היותר שנה אחת של טיפול חד-שבועי). האם מותר בכלל להחמיץ הזדמנות פז ולא להציע טיפול אינטנסיבי ארוך וממצה לאלה שעדיין פונים היום לקבלת עזרה?

התשובה היא: כן, אפשר לחשוב על התערבות קצרה ובו בזמן יעילה, וזאת משתי סיבות: א. למרות שרצוי טיפול ארוך וממצה אין לעיתים אפשרות לקיים אותו; ב. לפעמים טיפול קצר עדיף, בתנאי שמגדירים את המטרות בצורה מוגבלת ומסויגת.

מדוע שלא תהא אפשרות לקיום טיפול ארוך? הסיבות רבות. קודם כל קיימת סיבה כלכלית, לנפגע אין כסף, או שאין משאבים לשרות הציבורי אליו פנה (ראה מקרה 5 להלן). אבל לעיתים אין למטופל משאבים אמוציונאליים שיעזרו לו לעמוד בלחצים ובחרדות שמלווים בהכרח טיפול ארוך מהסוג המעמיק והמפרש ויש הכרח להסתפק במטרה חלקית (ראה מקרה 1 להלן). חולים כאלה אינם מסוגלים לתת אמון אף במטפל אמפאתי ומשתתף. לעומת זאת טיפול תמיכתי קצר עשוי להעביר חולים אלה אל מעבר לתקופת המשבר. חולים אחרים (ראה סימפוזיון של החברה הפסיכואנליטית הישראלית, 1967) מתגוננים מפני הנסיגה הנפשית שתחול בעטיה של האווירה הרגשית של הטיפול הממושך וחוששים שמא לא יעמדו בכך (ברץ, באותו סימפוזיון; הופה, 1968). אחרים חושבים שאין להם זכות להיעזר או שקבלת עזרה מעידה על חולשה ומזהרים מכך בכל מחיר, אם כי יסכימו לטיפול שמוגדר מראש כטיפול קצר.

פציינטים אחרים נשארו חסרי יכולת להביע רגשות ולתאר מילולית מצבים רגשיים. הפרעה זו המכונה אלקסיתימיה (Alexithymia) שכיחה בנפגעי טראומה מאסיבית. במקרים אלה ניסו להיעזר בתרופות היפנוטיות בזריקה ולווריד בכדי לאפשר ביום דראמטי של ווחיות העבר ועיבודם בהווה, למשל: באמצעות מתן התרופה ההלוצינוגנית ל.ס.ד רק בידי בסטיאנס (1979) בהולנד – מטפל סמכותי וגם אמפאטי ומעורר אמון – הצליחו נפגעי המחנות להיעזר בזמן קצר תוך שימוש ב-ל.ס.ד אך טיפול נועז זה לא נהוג כרגע בשום מקום בעולם. דה-וינד (1971) סבור שטיפול קצר הוא לעיתים הדבר היחד שמתאפשר במקרים אלה בהם האובדנים הכבדים ואי-היכולת להתאבל כראוי אינם מאפשרים טיפול ארוך. יתכן וגורם לכך גם המטפל שאינו מסוגל תמיד לעמוד בלחצים, וכך ההכחשות של המטפל והמטופל גם יחד עלולות לקצר את התהליך, אך ספק אם בשלב זה אפשר עדיין להתייחס אליו כאל תהליך טיפולי.

אפשר לסכם את הגישה הראשונה המחייבת טיפול קצר בניצולי שואה במסקנותיו של טנאי (1968) – מהראשונים שחייב טיפול קצר בתסמונת לאחר שואה והיא שהיעדר משאבים חומריים ו/או רגשיים, פתולוגיה מושרשת וקשה מדי ואי-יכולת לוותר על התנגדויות פנימיות, מחייבים פשרות המוצאות את ביטויין בטיפול הקצר שכאן הוא מוצדק ולפעמים אף מביא פתרון חלקי.

הגישה האחרת גורסת שטיפול קצר עדיף על ארוך במקרים מסוימים:

1. אנשים, לפי ברגר, שלא נפגעו קשות בשואה, הסתגלו היטב אחרי המלחמה, זוכרים הכל, בעלי תובנה פסיכותרפויטית טבעית, טוענים שאין להם צלקת מהשואה, איבדו מעט קרובים או לא בכלל ומידת ההערכה שלהם גבוהה. בקיצור, אנשים “חזקים” עם פגיעה מתונה יחסית.

2. מקרים שעקב מאורע טראומטי חדש (ראה מקרה 3 להלן) נגרמת החרפה במצבם ו/או פורצת לראשונה תגובה מאוחרת לחוויות השואה.

3. מקרבים בהם בולט גורם של אבל, פרידה או אשמה ועקב כך מתחדשות בעיות בלתי מעובדות שנדחקו בעבר, בפרט כאשר האישיות הקודמת היא חיובית מסתגלת ויוצרת (ראה מקרה 2 להלן.).

4. מקרבים בהם ניתן להבחין בבעיה או קונפליקט פסיכודינמי ברור, שמאפשר לקשר בין יחסי ההעברה בטיפול, לבין יחסים רגשיים דומים לדמויות מפתח כמו הורים, בעבר.

5. מקרים עם אישיות טרום-שואתית בריאה, אף אם הטראומה הייתה ממושכת וקשה (בסטיאנס).

6. מקרים של השלמת טיפולים קודמים, ארוכים וממצים שבהם בעיית השואה לא עובדה די הצורך. במקרים אלה טיפול קצר וממוקד אצל מטפל חדש מביא לעיתים לריפוי חלקי ומזורז )ראה מקרה 5 להלן.).

7. אנשים בגיל המעבר הנתונים לחשבון נפש פנימי אך ללא משברים חיצוניים. הללו לעיתים אסירי תודה למעורבות אמפאתית מצב מטפל מנוסה.

(מקרים אלה מהווים קטגוריה טיפוסית שבה אפשר לעזור בהצלחה בהתערבות קצרה למרות שאין היא העדיפה בהכרח.)

הטכניקה הטיפולית

הטכניקה הטיפולית בהתערבות קצרה בניצולי שואה יכולה להיות פסיכודינמית לפי קווים פסיכואנליטיים. אפשר לשלב טכניקות של טיפול פסיכודינמי קצר קלאסי (לפי מאמרם של וינוקור ודסברג בספר זה), כגון: מיקוד מכוון על קונפליקט מרכזי והגבלת זמן מראש. כמו כן מתאימה לפעמים טכניקה של טיפול באמצעות טכסי פרידה מתוכננים, טיפול שמושתת על גישה התנהגותית-קוגניטיבית; אם כי טכניקות כאלה מיושמות רק מעט במקרים של ניצולי שואה (ון דר הרט, 1986).

מחבר מאמר זה משתמש לעיתים בגישה פנומונולוגית-קיומית (אקזיסטנציאלית) (ראה להלן מקרה 4). כן עשה גם פ. בריל (1974) לפעמים שימוש במטפורה טיפולית, כנושא מרכזי בטיפול, יכול להביא לפתרון מהיר ותובנה מפתיעה בבעיה ישנה ומכאיבה מתקופת השואה. דוגמה לכך נראה אצל פציינט שהרגיש “סגור” (המטפורה שלו) וללא מרחב חיים בגלל צמצום (מדומה?) של אפשרויותיו בגיל 50, למרות הישגיו הלא מבוטלים בחיים. אדם זה נעזר תוך תובנה מפתיעה והתאוששות מהירה מדיכאונו (מסוג “דיכאון קיומי”), כאשר במשך הפסיכותרפיה, נקשרה הרגשתו הנוכחית בחיים לרגשי הסגירות שהיו מנת חלקו בגיל 13 במסתור. בזמנו היה סגור פיזית וישב במקום סגור. גם עתידו בימים ההם נראה “סגור” וחסר תוחלת, והוא היה נתון לבדידות “מחניקה” וניתוק מכל המוכר לו. אפילו חשב אז להיחלץ ממצב זה על-ידי הסגרת עצמו והצטרפות לאלה שבמחנות. קישרת הקשר המטפורי (“להיות סגור”) גרמה לפריצת דרך מרגשת תוך זמן קצר ועם תוצאה קלינית יציבה לאורך שנים.

לא דנו עדיין במצבם של אלה שעברו את השואה והגיעו היום לגיל קשיש, לפעמים תוך ירידה קוגניטיבית חלקית, ועם תלות גוברת בסובבים או במוסד אשפוזי/סיעודי. גם אצלם מתאימה התערבות פסיכותרפויטית קצרה משפחתית-קהילתית משולבת, אך המקום לא יספיק לפתוח כאן בסוגיה חשובה ואקטואלית זאת (עבור פרטים נוספים ראה: סימפוזיון ב”פכיסיאטריה גריאטרית” 1981).

דוגמאות של טיפול קצר בניצולי שואה

מקרה מס’ 1

גברת פ’ בת 62, החלה לסבול מחלומות זוועה ושנאה עצמית כאשר בעלה החליט לחסל את עסקיו ולצאת לגמלאות. הבעל ובאשה היו יחד במסתור בתקופת השואה. כל השנים האמינה שניצלה בגלל כוחו ותושייתו של הבעל בעת ההיא. היא לא העזה לייחס את הישרדותה לעובדה שגם היא עצמה הייתה חזקה ואמיצה מאוד, כי כך היה מעורר בה רגש אשמה על שלא הגנה על הוריה וקרוביה ולא הצילה אותם. תחילה נקט המטפל בגישה של מתן פירושים – אך ללא הצלחה. ההתערבות העיקרית שהביאה להיעלמות מוחלטת של כל הסימפטומים הייתה להשפיע על הבעל להמשיך להתעניין בעסקיו ולא לחסלם לגמרי.

דיון: במקרה זה שטופל תוך זמן קצר למדי, 10 שעות, נאלץ המטפל לנקוט בפשרה תרפויטית. על ידי התערבות בתכניות החיים של הבעל נשאר זה האחרון בתפקיד החזק והמוביל במשפחה, האישה המשיכה באשליה שהיא ממשיכה להיות חלשה ומובלת, ופריצת רגשות האשמה נמנעה. למעשה לא היה כאן פתרון תרפויטי קונסטרוקטיבי, והבעיה העיקרית נדחתה למועד מאוחר יותר. זו גודמה לטיפול תמיכתי קצר, מוצלח למראית עין, שבא מתוך פשרה ומחוסר ברירה בגלל היעדר כוחות.

מקרה מס’ 2

גברת ש1 בת 60, אלמה ואם לבת בגיל 20, החלה לסבול מדיכאון מוללה בהאשמות עצמיות, כאשר בתה בחליטה לצאת מהבית לדירה משל עצמה. מאורע זה העלה זיכרונות מתקופת השואה, כאשר היא בגיל דומה עזבה את בית הוריה, כדי להימלט מהנאצים. אחר כך כשהתברר שהוריה נספו סבלה מחרטה ואשמה על שהפקירה אותם. סימפטומים אלה נעלמו כשנישאה לאחר המלחמה וילדה את בתה. קיומה של הבת נתן לאם הרגשה של ערך עצמי, תחושת יעוד ומשמעות בחיים. בד בבד עם כך סימל השר הטוב עם הבת גם המשך יחסיה ומילוי חובותיה לגבי הוריה המתים. בעת הטיפול הפסיכותרפויטי התקשרה החולה למטפל, ראתה בו כמעין ילד שלה, הביאה מתנות קטנות והביעה את דאגתה לשלומו. כעבור מספר שעות טיפול פג זעמה על בתה, והיא יכלה להבין שהכעס על עצמה על עזיבת הוריה. היא לקחה על עצמה תפקיד חדש, בהתנדבות, כאם-בית בבית ילדים. כעבור מספר חודשים נעלמו הסימפטומים כמעט לגמרי.

דיון: מקרה זה לקוח מתוך הרצאה של ברג (כתב-יד) שבה הוצג כדוגמא. אשה זאת שייכת לטיפוסים “החזקים” לפי מיונו של ברג (ראה לעיל). בתקופת השואה היא לא הייתה חשופה למצבים קיצוניים שחייבו גיוס מנגנונים פסיכולוגיים קיצוניים למען ההישרדות. כמו כן התגלה בטיפול זה חוט מקשר ברור בין משבר ההווה והעבר הטראומטי. המוקד היה פרידה ורגשות אשמה וגם ניתנו פירושי העברה שהועילו. כל אלה סממנים של הטיפול הפסיכודינמי קצר-המועד הקלסי.

מקרה מס’ 3

מר ג’ גבר בן 44, נשוי ואב ל-3 ילדים פנה לטיפול מספר שבועות לאחר שחזר ממלחמת של”ג בלבנון. הוא מהנדס מוצלח, שריונאי בצבא והחל לסבול מדיכאון והפרעות קשות בריכוז במידה כזאת, שלא היה טעם ללכת לעבודה. יחידתו כמעט ולא השתתפה בקרבות אבל הוא ראה את המראות מהמלחמה ושמע את קולותיה. היה בטוח שהפעם ימות אך שתק והעמיד פנים אדישות. זמן קצר לפני גיוסו למילואים חזר ארצה משנת שבתון. בחוץ לארץ עבד קשה והצליח במשימותיו מעבר לצפוי, אך כבר שם הרגיש בדיכאון, כי לא סבל את הריחוק מסביבתו הרגילה. בדרך לארץ ביקר עם משפחתו בעיר הולדתו באירופה ואיתר את בית הוריו. הוא הופרד מבין הוריו בגיל 4 בזמן השואה, הוריו ואחיותיו ניספו. הוא היה במסתור, נמסר מיד ליד במשך שנים אחדות ונאסף לבית יתומים יהודי בגיל 7. במשך שנה לא דיבר, לא התלבש ולא למד וחשבוהו למפגר, אך הוא התאושש. הראה תושייה רבה ועל ידי התמדה בלתי רגילה תוך עבודת יתר כפייתית כמעט, השיג הישגים חברתיים נכבדים בגיל צעיר. הוא התקבל מיד לפסיכותרפיה, תחילה פעמיים בשבוע, אחר כך פעם בשבוע, סך הכל 15 פעמים. בתחילת הטיפול הפסיכותרפויטי נתן אמון, התנהג כילד נבוך והתייחס למטפל כאל דמות אבהית מגינה. אחר כך שתק הרבה ונראה כאילו הפסיק לשתף פעולה בטיפול למרות שהפרידה מהמטפל אחרי כל שעה הייתה קשה וציפה בכיליון עיניים למפגש הבא. התגלה ששתיקתו נבעה מהחשש שהמטפל עלול לגלות שמצבו אינו רציני, שהוא כביכול מעמיד פנים, ושהמטפל יגרום לכך שיישלח ללבנון; בו-זמנית דמיין לעצמו כיצד ישרת ביחידתו של המטפל. שינוי קליני לטובה בא לאחר שהואר הקשר בין יחסו למטפל, ולהתגלות, המשאלה הסמוי ללכת בעקבות ההורים, עם החשש שזה אכן יקרה בלבנון ושימות בארץ זרה רחוק מהבית; נוספה לכך גם המשאלה לחזור לארץ הזרה למרות הכל. בהמשך עובדו סוגיות שונות סביב פרידה ואיחוד-מחדש. הוא חזרה לעבודה.

דיון: הוצג טיפול פסיכודנמי קצר מועד עם מיקוד ברור; פירושי ההעברה וקשירת קשר עם חוויות ילדות בשואה הביאו הטבה מהירה מה שנראה בתחילה כתגובת קרב רגילה התגלה כתגובה נפשית מאוחרת לשואה לאחר הצטברות מתחים נפשיים שונים בחיי הפציינט בהווה. הקשר האמפאתי עם המטפל אפשר עיבוד חלקי של אבל כרוני. לא נדונה בצורה מספקת התוקפנות הסמויה נגד ההורים שעזבו אותו, והיה צורך בטיפול משפחתי קצר נוסף כעבור חצי שנה. נשאר בריא במעקב של 3 שנים.

מקרה מס’ 4

גברת ט’ בת 53, נשואה ואם לבת בגיל 27, התקבלה למחלקה פסיכיאטרית בבית-החולים לאחר ניסיון התאבדות רציני ודיכאון קשה. בזמן השואה ילדה את בתה היחידה בפולניה, כאשר הבעל היה כבר במחנה ריכוז. על מנת להישרד עם ביתה, עשתה מעשים שלא הייתה עושה בתנאים רגילים. היא הייתה יפה וקנתה את החיים במחיר גופה כשהיא מתחזה לנוצרייה. חיה בסכנת מוות מתמדת זמן רב. אחרי איחוד המשפחה למדה מקצוע טכני גבוה, ונעשתה קומוניסטית ואתיאיסטית. כעבור 20 שנה יצאו לישראל דרך בירה מערב-אירופית. הבעל חלה ואושפז שם בגלל מחלה קשה. שוב נשארה לבד עם הבת ובמקרה פגשה ידיד מן העבר הנשכח, שהחל להתעניין בבת. נמלטה בבהלה עם בתה והגיע לארץ. אחרי איחוד המשפחה בשנית החלה להאשים עצמה במחלת הבעל ובעובדה שהבת מתרחקת מגברים וניסתה להתאבד כמה פעמים כשהיא בדיכאון קשה שנמשכך כ-6 שנים.

כשהחלה לדבר, לאחר השפעה מועילה של תרופות נוגדות דיכאון, אמרה שלמרות שאין היא בדיכאון ברגע ההוא, הרי היא סובלת מרגשות אשמה במשך כל הזמן ואם כי היא משתפרת מבחינה קלינית היא אינה בטוחה שרוצה לחיות בגלל עברה. במצב מסוכן זה אמר לה המטפל את הדברים הבאים: “את מביטה ביני מלאך המוות כל הזמן; אני מסכים איתך שאת אשמה, אך אפשר לחיות גם עם אשמה, אבל את מוכנה לחיות רק בתנאים שלך. למה את דורשת להיות מלאך טהור בו בזמן שרבים מאתנו חיים עם אשמתם? תחיי עם אשמה ואלוקים יסלח לך.”. אף שהיא אתיאיסטית כביכול, מלים אלו עשו עליה רושם רב. נוצר בינה לבין המטפל מפגש אנושי עמוק. היא הבינה שהמטפל מדבר עמה מתוך הבנה אמיתית ושאינה בודדה יותר.

אחרי מספר שיחות נוספות הייתה יכולה להיפרד. נתנה כמתנת פרידה ספר של מרטין בובר “האור הגנוז”. יתכן שהמטופלת הבינה את סמליות המתנה. הטיפול נערך לפי העקרונות הדיאלוגים ועקרונות ההשקפה של בובר (בובר, 1965). עשר שנים נשארה בריאה ושוב חלתה בדיכאון יחד עם מחלה גופנית קשה לא פסיכיאטרית.

דיון: הטיפול שהוצג לעיל אינו מהסוג הפסיכודינמי המפרש. המטפל נכנס לטיפול עם אישיותו, כבעל ערכים מסוימים ועם ניסיון החיים שלו. הוא מדבר ישירות על מה שכואב ביותר לפציינטים. דברים שלא העזה להגיד לאיש מעולם אך לא לעצמה. עקב כך הוקל לה ונשארה יציבה במשך תקופה ארוכה. טיפול הומאניסטי-אקזיסטנציאלי כזה מתאפשר עקב אמפתיה ושותפות בבעיות הקיומיות הבסיסיות. פסיכותרפויטים (בריל, 1974) של ניצולי שואה מדגישים את הצורך בגישה ההומאניסטית הנ”ל בטרם ניתן לפרש פירושים פסיכודינמיים מעמיקים.

מקרה מס’ 5

מקרה של הדור השני

למרפאת בריאות הנפש פנתה נערה בת 19, בת יחידה של ניצולי שואה, בבקשת עזרה בגלל מצוקה נפשית, דכאון, אי-וודאות לגבי החלטות על עתידה וסכסוכים עם ההורים, בפרט עם האם. בבירור הדיאגנוסטי התגלו נתונים קודרים. האב בן 71, חולה סרטן, לשעבר פרטיזן בפולניה, ברח מן הגטו ואיבד את כל משפחתו כולל אישה וילדים. האם בת 58\ הייתה במחנה ריכוז ואיבדה את כל משפחתה. היא האחות הצעירה של אשתו הראשונה של בעלה. הבת רבקה נולדה אחרי 10 שנות עקרות. שמה כשם האחות של האם ואשתו הראשונה של הבעל. בגיל 14 אחרי כישלונות בבית-הספר נשלחה לטיפול נפשי שנמשך שנתיים ללא הצלחה יתרה.

היא קוראת ספרים על השואה ועל המחנות, רבה עם האם, אשר דוחפת אותה להצלחה, לחתונה ולמילוי ציפיות גדולות, אך בו בזמן גם מגבילה אותה, אם ביקורתית המתעקרת בדברים האישיים ביותר בחיי הבת. אחרי כל ריב סוער מתחרטת הנערה וחשה רגשות אשמה קשים. אסור לה להרגיז את האב שמא ימות בגללה. אסור לה לאכזב את ההורים, אבל היא מאכזבת כל הזמן. הביעה שנאה להורים וקראה להם “גסטפו”.

הדינאמיקה של בני הדור השני אצלה הייתה גלויה מאוד. הוצע לה טיפול מוגבל בזמן לפי שיטתו של ג’. מאן (ראה מאמרם של וינוקור ודסברג בספר זה). נגד החלטה זאת עמדו הנתונים הבאים: רקע קודר בבית, מצבה הגרוע הממושך עם כשלון טיפולי קודם וחוסר תקווה לשנות את הדינאמיקה המשפחתית. לעומת זאת עודדו את החלטת הטיפול המוגבל בזמן המוטיבציה הגבוהה של הפונה, המעוף ההתפתחותי של גיל ההתבגרות והיעדר משאבים של המרפאה שלא יכולה הייתה להציע טיפול ארוך; טיפול ארוך היה חושף אותה ליחסי תלות טיפוליים ממושכים וגם זה נראה בלתי רצוי.

בתחילת הטיפול כעסה הנערה על מגבלת הזמן אך הסכימה לכך. הסוגיה המרכזית של הטיפול הוגדרה עבורה כדלקמן: “את בעצם צריכה לעשות דבר בלתי אפשרי, עליך הנטל והאחריות להצליח ואת כל כך מאכזבת. האם זאת בכלל משימה אפשרית?” אט אט החלה החולה לראות את האבסורד שבמצבה ופיתחה את המחשב שצריך “אייל שנאחז בסבך בקרניו” (מסיפור עקדת יצחק). היא האייל שנאחז בסבך, אבל אין זה בעצם תפקיד אנושי, והרי היא בת אנוש.

גם המטפל עצמו היה במצב קשה. הוא חשב שהסתבך במשימה בלתי אפשרית, שליו לפתור הכל תוך זמן קצר ושלא יוכל לקרחת על עצמו אחריות כזאת. גם הוא הרגיש חסר אונים. במקרה זה רואים כיצד הכוח האין סופי שהיה לרודפים (“הגסטפו”) וחוסר האונים המוחלט של הקורבנות ממשיכים לשחק תפקיד בחיי ההורים, ודרכם בחיי הנערה, ודרכה, לזמן מה, בחיי המטפל. המטפל הרגיש את מגבלת הזמן כדבר “אכזרי” (תפקיד הקורבנות שמועבר למטפל). מקרה זה מדגיש את הקושי הבסיסי בטיפול בביות שואה.

במחצית השנייה של תקופת הטיפול נידון הקשר החזק למטפל אשר בינתיים נעשה אהוב מאוד על הפציינטית ונידון הצורך להיפרד ממנו בקרוב. הוארו האכזבה, הכעס והטענות הכרוכות בפרידה. רבקה הצליחה לעמוד בכל זאת ולשמור על קשר חיובי למטפל. הסיום בשעה השתים-עשרה יצר מעבר לבעיות הפרידה המציאותית מהבית, בעיות הקיימות אצל כל מתבגרת רגילה. היא קיבלה על עצמה משרה של מטפלת בילדים, פתחה חשבון בנק משלה, התחילה לצאת עם בחורים, ראתה את דמות האם באור אובייקטיבי יותר. כעבור שנה הייתה פקידה במשרד וגרה מחוץ לבית אם כי נותרו בעיות מסוימות ביחסים עם הסביבה בקשר לעצמאות שלה. כעבור שלוש שנים חזרה לביקורת ללא סימפטומים, כעבור חמש שנים פנתה מחדש ונזקקה לטיפול קצר נוסף.

סיכום

במאמר זה ניתנה סקירה קצרה על המשמעות הטראומטית של השואה ועל התוצאות הנפשיות המאוחרות שלה כפי שהן מתבטאות אצל ניצולים ובניהם. לא כל תגובה נפשית מחייבת טיפול. ההתפתחות אצל חלק מהמקרים מאוזנת ואף חיובית ויצירתית. מקרים אחרים לא יבואו לעולם לטיפול נפשי, למרות שהם זקוקים לו, כי אין להם משאבים רגשיים לכך. אלה שבאים לטיפול נפשי מעמדים את המטפל בפני קשיים רגשיים וכניים רבים. על כן פותחו גישות טיפוליות מיוחדות שעל חלקם הובאו הסברים במאמר זה. דילמה מרכזית היא השאלה אם טיפול נפשי קצר מתאים לאנשים שעברו את השואה על תוצאותיה. הובאו הנימוקים בעד ונגד והותוו האינדיקציות הקליניות לטיפול קצר בניצולי שואה. הודגמו טיפולים קצרים מהסוג התמיכתי, הפסיכודינמי-המפרש וטיפול בגישה אקזיסטנציאלית, שניתנו לאנשים בגילאים שונים, אחד מהם מבני הדור השני. כמה מן הטיפולים הסתיימו עם תוצאות טובות וכמה מהם הסתיימו עם תוצאות חלקיות וזמניות בלבד.

הפוסט הזה סגור לתגובות כרגע.