התמודדות המטפל עם הטיפול ביוצאי-שואה

נתן דורסט

לאחר מלחמת העולם השנייה היו חוקרים שהכתירו את הסימפטומולוגיה הרחבה של ניצולי השואה בכותרת “תסמונת מחנה הריכוז”, שלא התאימה לקטגוריה פסיכיאטרית קיימת. אמנם, אפשר בהחלט לראות בסימפטומים של הניצולים תגובות נורמאלית למצבים לא נורמאליים. השפעתם נמשכת שנים רבות לאחר סיום המלחמה, שהרי עדויות רבות ממגוון רחב של מצבים קיצוניים, כגון מלחמה, אסון טבע או שהייה במחנה ריכוז, מצביעות על כך, שמצבי לחץ ודחק קיצוניים עלולים להוליד מגוון רחב של הפרעות פיזיולוגיות, מחלות ונזק נפשי וחברתי ניכר. אולם, אם בין התגובות למצבים אלה קיים דמיון רב, מצויים הבדלים תפיסתיים עצומים בין אסון הנגרם בידי אדם לבין אסון טבע. יותר מכך, עצם העובדה, לפיה לא כל קורבנות השואה היו יהודים, אבל כל היהודים היו קורבנותיה, מחייבת אותנו להתייחס אל הניצולים היהודיים כאל קטגוריה ספציפית וייחודית של קרבנות אסון בידי אדם.

המאפיין הנורא של חוויות השואה היה הדה-הומניזציה הטוטלית של החיים. בעוד סכנת המוות מרחפת מעל ראשיהם נאלצו קרבנותיה להיות עדים להתנפצות העקרונות המוסריים על-פיהם חונכו, ולהסתגל למציאות שחוקיה הינם חסרי משמעות. בתקופת השואה הפכו בני אדם לנושאי מספר, חסרי שם. הם איבדו את ערכם העצמי, את ביטחונם העצמי ואת אמונם בזולת. תנאים נפשיים אלה, שהם בגדר טראומה מאסיבית ומצטברת, שינו את עולמם הפנימי ואת דרך חייהם אחת ולתמיד.

אמנם מבנה האישיות הטרום-מלחמתי, הרכב המשפחה והיחסים התוך-משפחתיים לפני השואה, כמו גם הגיל בעת פרוץ המלחמה, חומרת הטראומה ואופן ההישרדות – כל אלה הם הנותנים את הקומפלקס של האישיות הפוסט-טראומטית, וקובעים במידה רבה את תגובותיה. אולם, יש לזכור, כי כדי לשמור על שפיות דעתם בעולם בלתי-שפוי לחלוטין היו צריכים קורבנות השואה לבנות בקרבם קיר מגן פנימי עמוק, ולא פעם התברר, שמנגנוני ההגנה הטבעיים שלהם לא היו מספיקים בכדי לחסנם מפני פגיעה מתמשכת.

אם אין די באלה, הרי שחלק מטראומת השואה הייתה אובדן קרובים ועקירה משרשים במקום ובקהילה הלשונית. מצב זה נמשך גם לאחר המלחמה, כאשר לרוב הניצולים שוב לא היה מקום לשוב אליו, ולפיכך נותרו רבים מהם במחנות העקורים בגרמניה, בתקופת המתנה לקראת המעבר ליעדם החדש. מצב נורא זה קרוי על ידי מטוסק (6) Double Uprooting. כלומר – עקירה כפולה: אין קרובים, אין קהילה, אין בית ואין רכוש, ולפיכך יש הכרח להתחיל מחדש בתהליכי הסתגלות לארץ חדשה, לתרבות אחרת ולשפה זרה.

אולם, גם כאן, במקומות הקליטה, אם זו ארץ המולדת שטיבה שונה כליל, אם זו ארץ אחרת, ואם זו ארץ ישראל, נתקבלו הניצולים בחוסר-הבנה מוחלט. מעיד על כך חיים, יליד הונגריה, שהינו ניצול אושוויץ: “אחרי שנדדתי שנתיים בגרמניה הגעתי עם עליית הנוער לקיבוץ. הכניסו אותי לקבוצה יחד עם ילדים מיוגוסלביה, מכיוון שגם הם ממזרח אירופה, אבל הם לא היו במחנות, לא דיברו גרמנית ולכן לא הייתה לנו שום שפה משותפת. בכיתה קראו לי: סבון. בהתחלה לא הבנתי את המילה. רק אחרי שתפסתי את המשמעות של “סבון”, הרבצתי לאחד הילדים, עד שהבין שלא יכולים לפגוע בהורי. עדות זו עשייה להמחיש עד כמה דלה הייתה ההתייחסות או ההתחשבות בטראומה האישית והייחודית של הפרט, ועד כמה היו הדברים כרוכים במעין “קשר שתיקה”.

המודעות להשפעות הפסיכו-סוציאליות של השואה על ניצולים התגבשה מאוחר יותר, בהדרגה ובמשך שנים. זמן רב לא הכירו אנשי המקצוע את מהות התופעות, הקשורות למשמע סיפורי הזוועה חסרי התקדים האלה. כך או כך, משום כך לא זכו ניצולי השואה לטיפול מתאים מיד עם שחרורם, ודבר זה גרם לפיקסציה מתקדמת בבידוד הנפשי של הניצול, ומאוחר יותר – אף להעברת סימפטומולוגיה לצאצאיו, בני הדור השני.

לשם הבהרת מצב פיקסציה זו, אפשר לעיין בעדותה של סוזי, בת ה-68, ילידת פולין, שאף היא ניצולת אושוויץ: “כבחורה צעירה התחתנתי מיד אחרי המלחמה עם ניצול אחר. שנים רבות היה חולה, והוא נפטר לי כשהבן היה בן 14… ידעתי מה לעשות. אחרי כן נפטרה גם אימא, שניצלה בנס. ושוב ידעתי מה לעשות: התחתנתי מחדש. בעל נעים, הכול נראה טוב, הילדים גדולים ובריאים. מעוד אפשר לדרוש? אבל לא טוב לי. תמיד ידעתי להישרד, אך אף פעם לא למדתי איך לחיות”.

בהתפתחות הילד נחשבת תקופת החביון כתקופה שקטה יחסית, ללא בעיות בולטות, ואפשר לראותה כניסיון הסתגלות למציאות חדשה. רבים מן הניצולים עברו מעין תקופה דומה: עם שחרורם מן המחנות, בעזרת מנגנוני הדחקה והכחשה, בהם היה הצורך העיקרי לשכוח את העבר. להתארגן מחדש; תוך פיתוח פעילות בכל תחומי החיים, בכדי שלא להתייחס עוד לעבר. הדחקת טראומות העבר הפכה עבר זה ללא-טבעי לחלק מן הניצולים, אך אצל רבים מהם המשיך העבר להתקיים בחלומותיהם. לעיתים פסקה גם תופעה זו. אולם רבים גילו, כי כוח הרצון בלבד אינו יכול לעמוד להם מול הזיכרונות המודחקים, הבלתי-נסבלים, השבים ופוקדים אותם.

כבר בשנת 1946 כתב ד”ר טס, פסיכיאטר הולנדי, על הקושי הקיים אצל ניצולים, בכל הקשור להבעת כעס ורגשות אחרים, שניעורו בם עקב חוויות המלחמה. כבר אז טען, כי תופעה זו תאט את תהליך ההיחשפות של המטופל, ותקשה בכך על הטיפול בו, אם אכן יגיע לטיפול כזה. טס היה הראשון שהגיע למסקנות נכונות אלה, והיה סבור, ששינויים במצב הגופני והכלכלי ישפיעו מאד על הויטאליות של הניצולים בגיל מבוגר יותר. יותר מכך, גם ההתקרבות לגיל המוות עלולה לגרום להחרפת השפעתם של רגשות מודחקים ולהביא את היצולים לבקש אחר עזרה וטיפול (9).

באמצע שנות הששים החלה התעוררות בנושא “תקופת החביון” של הניצולים בקרב הקהילה הפסיכו-סוציאלית, שבאה לידי ביטוי בפרסום מאמרים בנושא. רק אז החלו אנשי המקצוע לשים לב לקיומו של תהליך אבל ממושך אצל ניצול השואה, יחד עם תופעות פסיכיאטריות ופסיכו-סומאטיות אחרות. בהקשר זה ניתן לומר, כי כשם שביקשו הניצולים לשכוח , היה עד אז צורך אצל המטפלים להתעלם, לא לדעת.

הנה, למשל, דבריה של אילנה, בת 70, נשואה ואם לשלושה ילדים, ילידת צ’כוסלובקיה: “בפעם הראשונה שהלכתי לטיפול הייתי בת 35, זמן קצר לאחר הלידה של הבת (שנולדה אחרי שני בנים). לא יכולתי להפסיק לכבות, וכל הזמן רציתי את אמי שנספתה בשואה. אמרו לי: תראי, את מודעת למה שאת בוכה עליו. זה בריא, זה טבעי וזה יעבור. שלחו אותי הביתה. התגברתי – יש ברירה?”.

“בפעם השנייה פניתי שוב, ב-1958, הייתי אז בת 48, ואמרו לי: גברת, פה יש שילוב של שני דברים – מדובר בגיל המעבר יחד עם מתח, הקשור למלחמת יום-הכיפורים. את חזקה, וחוץ מזה השואה כבר נגמרה מזמן וצריכים לשכוח. נתנו לי כדורים, והתגברתי…. כמה פעמים בן אדם יכול לצעוק “הצילו” עד שישמעו אותו? עכשיו הפסקתי לעבוד, אבל אני כבר לא בטוחה אם יכולים לעזור לי”.

אקסלרוק וכו’ (10) עברו על פני תיקים על אודות יוצאי שואה ובני הדור השני, המאושפזים בבי”ח פסיכיאטרי. הם מצאו ב-33% של התיקים, שנושא העבר אכן היה רשום בם כנתון, אולם ללא הערות נוספות. כלומר, המטפלים בכלל לא נגעו בנושא זה. בבדיקה נוספת נאמר לחוקרים המוזכרים לעיל, כי המטפלים לא רצו לדבר על השואה והשפעתה על המטופל או על המשפחה, מכיוון ש”המטופלים לא היו עומדים בזה בלי שיגרום הדבר השפעה נפשית שלילית עליהם.”

ליפטון, (5) אחד החוקרים הידועים, שבדק וטיפל בניצולים מהירושימה, מן השואה, מן המלחמות בקוריאה ו-וויאטנם, מגדיר חמש נקודות מהותיות עבור אותם מטפלים המבקשים להבין את מטופלם, הניצול:

1. Imprinting of death: אי-אפשר למחוק את ההתמודדות עם המוות. עקב זיכרונות ורגישויות לחוויה זו, קיימת אצל המטפל פגיעות גבוהה, יחד עם חרדה מתמדת מפני המוות.

2. Survivors’ guilt: הניצול חש כאילו הוא חי “על חשבון” אלה שנהרגו. תחושה זו קשורה לחוסר-הישע ולחוסר-האונים החווה בזמן המלחמה.

3. Psychic numbness: ליפטון אינו מתכוון להדחקה מן המודע אל התת-מודע, אלא לעצירה של התהליך היצירתי עוד לפני כן – הסתגרות בפני המציאות הלא-שפויה, בכדי שלא לאפשר לגירויים מסוימים להציף את התודעה.

4. Total reversal: בעולם ההוא, בגיהינום, הכל היה הפוך – ערכים ולוגיקה התהפכו, האמת של אתמול הפכה לשקר של היום, וכך נעלם הבסיס הקיומי הבטוח, היציב.

5. Integration: מדובר על מלחמה פנימית, במטרה לתת תוכן חדש לחיים. חשוב למצוא “מסגרת מחשבתית” ועל בסיסה למצאו מחדש משמעות להתמודדותו של הניצול עם המוות.

נקודות אלה לא היו נהירות דיין לאותם מטפלים, המוזכרים לעיל. השילוב של חוסר-המודעות, הבורות והפחד מצד הקהילה הפסיכותרפויטית, יחד עם רצונו העז של הניצול להתנתק מן העבר, גרם, לפיכך, להרבה סבל מיותר. אולם, אפילו כיום, כאשר מופיעים כבר צעירים בני הדור השני לטיפול, יש דור חדש של מטפלים, המחזיר אותם כלעומת שבאו. את דור המטפלים החדש הזה יש, כפי הנראה, להזהיר מפני הכללה הרווחת, לפיה כל יוצאי השואה הם חולניים, מסכנים או בלתי-שפויים. די אם נזכור, בהקשר זה, את טענתה של אפשטיין (4), לפיה מתפקדים רוב ניצולי השואה כאנשים בריאים ונורמליים, אשר הקימו משפחות ואף עברו בארץ מלחמות ושכלו בנים.

לפיכך, גם אפשטיין עצמה מביעה ביקורת נגד התמונה המצטיירת בספרות המקצועית, בסרטים ועוד, לפיה כל יוצאי השואה הם בגדר “נענעכים” (!!??!), או סתם מקרים אבודים. עוול גדול הוא לשכוח את הכוח הנפשי העצום שגילו רבים מהם, בהתחילם מחדש, במרץ ובוויטאליות ביצירה ובפעילות בכל תחומי החיים.

המטופל בטיפול

על מנת שהתהליך התרפויטי יעיל ויצליח, דרושות מן המטופל כמה תכונות חשובות, ובניהן – אמון בסיסי, יכולת התקשרות, יכולת התמודדות עם קירבה ומרחק, עם תלות ועצמאות, יכולת חשיפה עצמית וכדומה.

הסיטואציה המיוחדת של טיפול מעוררת אצל מטופלים רבים רצון להיות יחידים עבוד המטפל. ניצולי שואה, שתווית החריגות הודבקה להם בעבר, עלולים לדרוש מן המטפל תשומת-לב מופרזת. בתגובות אלה לסיטואציית הטיפול באים לידי ביטוי שני כוחות מנוגדים – הרצון לשכוח מון הרצון לזכור – הגורמים למתח פנימי, לעמדה לא ברורה של המטופל ולויכוחים במהלך הטיפול. יש לזכור, על כל פנים, כי סוג זה של אמביולנציה כלפי תהליך הטיפול קיים אצל המטפל והמטופל כאחד.

ניצולים, החיים בבדידות ובניתוק רגשי, מתקשים לתת אמון בזולת וחשים מאוימים על ידי קשר אינטימי. לפיכך, יתכן שינסו לדחות את הצעת העזרה של המטפל, ואף יבטאו נגדו אגרסיה, כאמצעי הגנה. ככל שהאגרסיה המבוטאת נגד המטפל היא אינטנסיבית יותר, כך רבה יותר הזעקה לקשר.

אצל הניצולים קיימת תופעה של הזדקנות מוקדמת, המעוררת דאגה ופחדים נוספים, בשל ההחלשה של מנגנוני ההגנה ובשל הירידה ביכולת להתמודד עם עבודה קשה וכפייתי. על בסיס זה מתפתחים רגשי נחיתות, המעוררים את טראומות העבר, ונתפס באופן מאיים בשל קבלו את הדימוי של חוסר-היכולת מן העבר, שלימד את המטופל, כי להיות חלש – פירושו להיכנע לאויב.

לא פעם בא המטופל עם ציפיות מופרזות ממטפל, הבא מרקע דומה: הוא מאמין, שהמטפל יבין אותו בלאו-הכי, וכי לפיכך אין צורך שירבה בדיבור. כמו כן שוררים, בחדר הטיפולי, חששות רבים ופחדי עזבה, דחיה ופגיעה, ואף גרוע מכך – חרדה מפני חוסר-הבנה מצב המטפל. אכן, למטופל ולמטפל כאחד ממתינות שעות קשות, כאשר מתברר שאין מנוס מפני ההבטה עין בעין במציאות העבר. השעות קשות, משום הפחד מפני פתיחתה של תיבת-הפנדורה, מפני ההבטה לאחור, העלולה להפוך את המקיימים אותה – אם להשתמש במשל המקראי הקדום – לנציבי מלח.

לפיכך, התחלת הטיפול בניצולים היא איטית מאוד, ודורשת פיתוח בסיס של אמון הדדי, בשל ההיסוס לפתוח אותם פצעי עבר שלא נגמר, מלאי כאב, רגשי כאב ועלבון רב.

בספרו “הלילה” כותב אלי ויזל (7) על הדרך הארוכה שעברו הוא ואביו, עד שהגיעו למחנה ההשמדה בוכנוואלד. כל זמן המסע דאג לאביו החולה, וכך חשב: “הלוואי ויכולתי להפטר מן המשקל המת, כדי שאוכל להשתמש בכל כוחי במלחמה עבור הצלתי, וכך לדאוג לעצמי.” ומיד אחר כך: “אני הרגשתי בוש בעצמי. בוש לנצח”. ולקראת סוף הספר הוא מוסיף: “לאחר שהחלמתי הסתכלתי במראה, וגוויה ניבטה אלי. הבט בעיניו – בו הביט בי אז – לא עזב אותי מעולם”. דברים אלה ממחישים את תחושת העלבון, הוצרת במצבים בם חש אדם, שקיומו מאוים על ידי אדם שני, שהוא כל-יכול לגביו. יותר מכך, אדם חש בושה כאשר הוא חייב לעשות דברים, כשלהם ירגיש אשם מאוחר יותר. תחושת עלבון דומה לזו, היא המעוררת, בין היתר, כעס וחוסר-אונים בלב המטופל גם כלפי האדם ממנו הוא מתבייש עכשיו: המטפל.

לפיכך, גם העלבון עלול להוות גורם המעכב טיפול, מאיטו ואף לא מאפשרת לו לבוא לידי סיכום. דוגמא טובה לכך הוא סיפרה של חנה, ילדת 1937, שפנתה לטיפול בפעם הראשונה בשנת 1974, עקב בעיות בחינוך הבן הגדול (בן 11). בראיון הקבלה סיפרה, שבזמן השואה שהתה במחנה עבודה יחד עם בני משפחתה, וכי כולם יצאו משם בריאים ושלמים. היא לא הייתה מעוניינת להרחיב את הדיבור על התקופה ההיא, מכיוון שלמעשה לא עברה, לדבריה, טראומה כלשהי. אני, מצדי נעניתי לבקשתה, ולא בררתי הלאה.

עוד פעמיים חזרה, כל פעם לטיפול קצר-מועד, בשל משברון משפחתי. בסוף שנת 1984 טלפנה מבוהלת, מביה”ח הכלי בו אושפזה לשם מעבר טיפול בבעיות גב, שכלל גם זריקות בחוט השדרה. אז נשברה, ושוב לא הייתה מסוגלת לשתוק: היא סיפרה, שהייתה באושוויץ ועברה יחד עם אחיה התאום ניסויים אצל ד”ר מנגלה, במהלכם קיבלה גם זריקות שונות, ובין היתר – בגבה. מלבדה, גילתה, לא נותר איש מבני משפחתה בחיים. לאחר המלחמה אומצה על-ידי קרובים רחוקים. כאשר הציקו לה ילדים בכיתה, בשל המספר המוטבע בזרועה, החליט אביה-מאמצה להוריד את המספר, בטענו, כי “אין על מה להתגאות”. מכלול עובדות זה סייע לה להסתיר את חייה גם מפני ילדיה וחבריה. כיום, לאחר התעוררות הטראומה במודחקת מחדש, החלה להתמודד עם מכלול הרגשות שהוטבעו בה, וביניהם תחושת עלבונה.

המטפל בחרדה

אנשים שעברו טראומות מאסיביות ומצטברות עלולים להתנהג באגרסיה, בתלותיות ובדביקות. יותר מכך, העובדה הטיפולית עם ניצולים היא קשה מסובכת גם על רקע הצרכים העזים שלהם לאהבה. הם מגלים חדשנות, חוסר-אימון והשלכות המופנות אל הזולת, הבאות לידי ביטוי, בין היתר, במשפטים כגון: “כאשר אני מסתכל אחורה אינני תופס, האם ני מדבר על חלום-סיוט או על העבר המציאותי שלי. ואם אני לא מבין, או לא יכול להביע במילים, איך אתה יכול להבין או לעזור לי?”.

הערות כגון אלה מדגימות את המטען הנפשי המועמס על המטפל במצב ספציפי זה, בהיותו חושש לטפל בניצולים בשל הפרוגנוזה השלילית, ההפרעה הקשה, חוסר-האונים שלו עצמו והגיל המתקדם של קבוצת המטופלים.

בהקשר זה יש לזכור את דברי דה וינט (8), לפיהם דומה ההשקעה הנפשית של המטפל במטופל, במהלך הטיפול בניצולים, להשקעה בטיפול בבורדרליין-פציינטים, האמור להיות שווה לחמש שעות טיפוליות עם פציינטים רגילים. שהרי, קשה לשמוע סיפורי זוועה ומעשי-תועבה, כאלה שחוו המטופלים מבלי אתה עצמך, המטפל, תעבור טראומה.

רוב המחקרים על אודות חוויות השואה והשפעותיהן הנפשיות המאוחרות יצאו, בדרך כלל, מן האסכולה האנאליטית. צ’ודוף, בן האסכולה, סיכם את הספרות המקצועית על אודות יעילות הטיפול הפסיכואנאליטי ביוצאי שואה, והגיע למסקנה, לפיה התוצאות אינן מעודדות: מכיוון שההפרעות של הניצול הינן כה קשות, גם המשימה לטפל בו קשה ומלאת מגבלות. תיקון או שינוי עשוי לחול רק כתוצאה מטיפול ארוך-טווח ואינטנסיבי, לדבריו, וגם זה מוטל בספק רב, שכן הצלחת הטיול בניצולים מתרחשת, לרוב, בטיפול באלה, שחוו את חוויותיהם הטראומתיות כמתבגרים. (2)

סקירה זו מעלה תמונה פסימית מאוד, שיתכן כי השפיעה על מטפלים רבים, המהססים או מונעים מעצמם מלכתחילה לטפל ביוצאי-שואה: אולם מהימנות תפיסתו הפסימית והכוללנית של צ’ודוף מוטלת בספק לנוכח העובדה, לפיה מרבית הפרסומים הנוגעים לתסמונת השואה מבוססים בעיקר על עבודה טיפולית קלינית ועל מחקרים בבתי-חולים פסיכיאטריים, שמטבע הדברים הינם המתייחסים לאוכלוסיה ספציפית מאוד. חשוב לזכור, כי אין להתייחס לניצולים כאל קבוצה הומוגנית: כל ניצול שונה מרעהו בהיסטוריה שלו ובחוויותיו, בסבל ובאיבוד הייחודיים שלו, כמשמעות האירועים לגביו כמו גם בדרך בה התמודד עימם.

דוידסון (11) מחלק את הניצולים לשלוש קבוצות:

1. קבוצה, הסובלת מן התסמונת הטיפוסית של מחנה הריכוז: אלה נשארים בטיפול במשך שנים רבות. אפשר לעזור להם על ידי טיפול נפשי-תמיכתי וסימפטומאתי-תרופתי.

2. ניצולים שלא גילו סימפטומים כלשהם, ולעיתים הינם מצליחים מאוד בעבודתם ובמקצועם. לטיפול הם מגיעים עקב הפרעות בחיי הנישואין או בשל בעיות עם ילדיהם, בני הדור השני.

3. מספר קטן יותר של ניצולים, המסוגלים להיכנס לטיפול נפשי שיטתי ומעמיק. מקור הבעיות הנוירוטיות שמביאות אותם לטיפול הוא בילדות ובהתנסויות של טרם-שואה.

לנוכח העובדה שאמונו הבסיסי של הניצול בקשר הבין-אישי עורער באופן שיטתי, עומד במטפל בפני אתר טיפולי מיוחד: בניית מערכת של אמון עם המטופל. במצב ספציפי זה יש קונטרה-אינדיקציה לגישה פורמאלית או לעמדה מאופקת ומרוחקת.

פעמים רבות מתברר, שהמדובר הוא בקשר תרפויטי ארוך-טווח, הכולל גם מתן תמיכה. לגורם הזמן יש תפקיד חשוב מאוד במהלך קשר זה, משום שהוא מאפשר פיתוחו של תהליך קתארזיס חוזר ומצטבר. באווירה של קבלה ואמפטיה, הבנה וסובלנות, יכול המטופל לשחרר חלק מרגשותיו החסומים (כתוקפנות, למשל) ואת האבל המודחק בקרבו. מן המטפל נדרשות מעוברות אישית בתהליך הטיפולי, והקטנת המרחק בינו לבין המטופל: במקום להיות מול הניצול, עליו לתת לו תחושה של סולידאריות במאבקו בכאבו המתמשך, ועם חיפושו אחר דרכים חדשות, באמצעותן יוכל לחיות עם הפצע ועדיין למצוא משמעות לחייו.

דברים אלה יומחשו כאן על ידי העדות הבאה: לאחר שנתיים של טיפול ומאבק משותף, העניקה לי המטופלת, ניצולת שואה בת 58, ציור, מפרי-מכחולה, בו מופיע תינוק ושמו “אמונה”. התינוק בציור הוא עדין, קטן ושברירי…..

אנשים שחיו שנים רבות חיי שקר עם עצמם ועם סביבתם, זקוקים לסבלנות רבה בכדי ללמוד כיצד לבנות קשר אמיתי, המבוסס על כנות, פתיחות ואמינות. יותר מן הרגיל יש כאן מקום לחשיפה עצמית של המטפל, אבל גם לאכזבה או לפגיעה העלולות לנבוע מכך. הנה, גילה, ילידת פולין משנת 1937, חייתה 3 שנים במחבוא אצל איכר פולני. במשך הקיץ היתה בבור בחצר, ובמשך החורף – בחדרון תחת הגג. היא עלתה ארצה עם דודה, הצליחה בתיכון ובצבא, רכשה תור מ.א. באוניברסיטה, התחתנה וילדה שני ילדים. למרות כל אלה החלה לסבול מדיכאונות והגיעה לטיפול עם אמנזיה לתקופת השואה. באחת הפגישות, בהן דיברה על אודות הבידוד שלה, ניסיתי בעזרת פסיכו-דראמה לעזור לה “לצאת מן הבור”: הושטתי לה יד, וביקשתי ממנה כי תאמין בי ותתן לי יד. היא לא העזה. התעקשתי, התחננתי. היא ישבה שפופה על קביה, עם זרועותיה סביב הרגלים. לקח לה זמן רב עד שהעזה לזוז לאמצע “הבור” ושם נשארה. המשכתי ובקשתי, אבל היא לא הגיבה. “אני לא יכולה”, אמרה ולא הביטה בי. בכיתי…. על חוסר האונים שלה ושלי. האם נכשלתי…? האם תעיתי…?

בספרות המקצועית ניתנת תשומת-לב מיוחדת להעברת-הנגד בטיפול ביוצאי השואה. צפוי שמטופל יחוש בעצמו רגשות ותגובות קשים ועמוקים. דניאלי (3) מעדיפה לקרוא לתגובות האלה “העברה”, מכיוון שהן נובעות מכך שהמטפל מגיב באופן קיצוני לתיאור חוויותיו של המטופל. אולם, במחקר שערכה בקרב המטפלים התברר לדניאלי, שהרגשות והתגובות האלה היו בלתי-תלויים במפגש עם המטופל, והיו קיימים כבר לפני זה.

בין “התגובות” או העברות-הנגד, אני מבקש להזכיר את ההעברות הבאות:

1. רגשות אשם: הם סבלו, וכתוצאה מכך נזהר המטפל בהתייחסותו כלפי המטופלים.

2. חרדה וגועל עקב סיפורי זוועה: וכתוצאה מכך נקיטת עמדה אובייקטיבית, וחיפוש טראומה בנעורים או בהווה.

3. עצב, רחמנות בשל האבל העצום: תחושות, המוליכות להזדהות יתר, מחד גיסא, או להתרחקות, מאידך גיסא.

4.חוסר-אונים: תגובה אפשרית לצורך המטופל בשליטה מצב המטפל.

5. כעס (תלונות, האשמות): דחייה או הפסקת טיפול וכו’.

יש להדגיש כי תגובות אלה הן בגדר רגשות אנושיים כנים, של אימה וסלידה מפני סיפורי-הזוועה הרודפים אחר הניצול עד היום.

הפוסט הזה סגור לתגובות כרגע.