קבוצת הנחיה בבית דיור מוגן: לזכור ולשכוח

אריאלה זאבי

נפלה בחלקי ההזדמנות, שלא לומר הזכות, להנחות קבוצה של ניצולי שואה באחד מבתי הדיור המוגן בארץ.

הגעתי לתהליך ההנחיה בחרדת קודש: גם ניצולי שואה, גם אנשים מבוגרים…..אין ספק שמקופל כאן אתגר מסוג אחר.

שנים רבות עסקתי בתכנים הקשורים לשואה, למדתי ביד ושם, שימשתי כמדריכת משלחות לפולין. ביקרתי במסעות הללו למעלה מ 50 פעמים במהלך של 10 שנים, ליוויתי ניצולים כאנשי עדות, חקרתי וחיפשתי…נושאים ששאבו אותי באופן טוטאלי, עד שיום אחד אמרתי לעצמי: “לא עוד מיידנק..” “לא עוד אושויץ”, כאילו בבת אחת חשתי שנגמר לי הכוח לנסיעות הללו שיצרו לא מעט קונפליקטים אצלי, חינוכיים וערכיים – אלה, נושא לחיבור אחר.

שנים רבות אני עוסקת בהנחיית קבוצות מסוגים שונים..

ובשנים האחרונות אף מכשירה מנחים לקבוצות לעזרה עצמית..

וכל השיתוף האישי הזה מבקש להסביר מבחינתי, מה כל כך אחר ומיוחד בקבוצת ניצולי השואה אותה אני מנחה למעלה משנה.

ראשית, יש לומר שכחודש חודשיים לאחר היווצרותה של הקבוצה, הצטרפה אלי להנחיה מנחה נוספת העובדת במחלקת הדירים בדיור המוגן. הקשר המיוחד שיש לה עם הדיירים אפשר כניסה מתבקשת ומועילה.

כשאני בודקת את התיאוריות השונות להיווצרותה של קבוצה, אני נוכחת שוב ושוב עד כמה קבוצה זו ייחודית, אחרת וראויה להתבוננות מעט שונה..

בשלב הראשון לתהליך היווצרותה של הקבוצה ביקשתי לפגוש כל משתתף לפגישה אישית, להכרות, להבנה לצורך שלו בקבוצה..כבסיס לבניית התהליך בהמשך.

פגשתי כ 15 אנשים, כולם ניצולים, לכולם היה ניסיון קודם בקבוצה כזו שהתקיימה בבית הדיור המוגן למשך זמן קצוב, ונסתיימה. הזיכרון של רובם מקבוצה זו היה, שהקבוצה עסקה כמעט אך ורק בזיכרונות מתקופת השואה, ולכן רוב המשתתפים, כמעט פה אחד, ביקשו שלא לעסוק בשום צורה שהיא בנושאים “מהתקופה ההיא”: לדבריהם, זה כבר לא רלבנטי..מה זה יועיל להמשיך ולעסוק בזה…

אך מנגד, אף לא אחד מהם ידע להגיד לי על מה כן רוצים לדבר..

לשאלתי מדוע רוצים לבוא לפגישות, כמעט כולם ענו, שלא בטוח שרוצים…פשוט הציעו להם מההנהלה של בית הדיור המוגן, ובאו לפגישה כי “אמרו להם לבוא..”

יצאתי מפגישות אלה בספק רב האם ניתן יהיה לבנות כאן קבוצה מחדש, שהמכנה המשותף שבעטיו זומנו הוא עצם היותם ניצולי שואה, ויחד עם זה לא ממש רוצים לדבר על זה..

החלטתי לקפוץ למים, לנסות.. ובתוך כך הבנתי שיש עוד שני מכנים משותפים בולטים:

הגיל..

מקום המגורים..

עם ידע רב על שלבים בהתפתחות של קבוצה, על התפקידים השונים בקבוצה וכמובן על מקומו של המנחה הגעתי לפגישה הראשונה….

בתום המפגש הראשון חשתי שיש כאן משהו אחר..

ראשית, כולם מכירים האחד את השני מהשתתפותם בקבוצה הקודמת, וכמובן בגלל מקום המגורים המשותף..

המפגשים התנהלו ומתנהלים עד היום, שבוע אחר שבוע..בדיוק רב.

לא פעם, אני שואלת את עצמי, “מה מחזיק אותם בקבוצה”? מדוע הם באים? האם קשור לנושאים שעליהם מדברים? למרקם האנושי שיש שם? לעצם הקביעות של המפגשים?

על מה מדברים בקבוצה?

זוכרים שביקשו לא לדבר בכלל על זיכרונות השואה? ובכן השואה הוא נושא נוכח מאד כמעט בכל מפגש, בין בצורה ישירה ובין בצורה עקיפה. לעיתים כנושא לויכוח מר בניהם: מי סבל יותר? למי היה קשה יותר? מי הגיע לארץ לבד? מי עם משפחתו? ולעיתים הזיכרון כמושא להבנה שלהם למהות ולעומק הקשר עם הילדים והנכדים שלהם..

לאחת מחברות הקבוצה יש צורך כמעט כפייתי לעסוק בזיכרונות מכל כיוון שהוא: ילידת גרמניה, ובגיל צעיר מאד (3-4) ברחה המשפחה לצרפת. שם ננטשה (הביטוי “נטישה” הוא בחירה שלה!) מאביה בהיותה בגיל 4, ומאז לא ראתה אותו. בצרפת התגלגלה במנזרים ובמחבואים שונים, ועם סיום המלחמה מצאה את אמה ואחותה וביחד עלו לארץ. בארץ נישאה, הקימה משפחה, 2 ילדים, נכדים. משפחה חמה ואוהבת. אמה נפטרה בארץ לאחר מחלת נפש ארוכת שנים: כלומר, האם מעולם לא היוותה עבורה מקור לאינפורמציה על ילדותה, ובוודאי לא עוגן להישען עליו. אחותה ניתקה עימה הקשר.

מרים (שם בדוי) מבקשת בכל רגע מחייה להשלים את אבני הפאזל…לא מצליחה לצמצם את החור השחור הפעור. וזה לעיתים מתיש את הקבוצה ומתיש את משפחתה..

שרה (שם בדוי) הגיעה לארץ עם משפחתה בגיל הנעורים, התחתנה, הקימה משפחה, והגיעה לבית הדיור המוגן בגפה, לאחר שהתאלמנה. אצלה, “שם המשחק” הוא ליהנות מהחיים. לא להיזכר ולא לדבר על העבר, אלא רק על ההווה, הרגע הזה..ממה אני נהנית, מה עושה לי טוב. מה אעשה היום ומחר…שיחות העבר והזיכרונות מקוממים אותה.

ועל הרצף הזה, בין ל”לזכור ולשכוח” מתנהלת הקבוצה כבר למעלה משנה, באדיקות רבה.

ושוב אנחנו שואלות את עצמינו למה? מה הם לוקחים מהקבוצה?

חברי הקבוצה כמעט ולא יוזמים נושאים לשיחה, ומצאנו ש”עיקר הנטל” של הנושאים הוא עלינו.. ויחד עם זה בסופו של דבר הם אלה שמציפים את הנושאים ומתייחסים אליהם.

על מה מדברים?

כמה מחברי הקבוצה כותבים שירה וסיפורת. אלה מביאים את הטקסטים שכותבים לקבוצה, קוראים ביחד ומתחילים לדבר: הנטייה שלהם היא “לנתח” את הטקסט…ואילו אנחנו, כמנחות הקבוצה מובילות למקום שבו הטקסט נוגע בהם. זה לא קל להם..

וכך הבנו שקשה לחברי הקבוצה מאד לדבר על הרגשות שלהם. אלה מוצפנים עמוק עמוק באיזו שהיא תיבה השקועה מרחק עצום בקרקעית הים. וממש “מתחננים” אל תגעו בזה..

האם לגעת?

לא לגעת?

והתשובה שלנו היא..גם..וגם…לגעת ברגישות גדולה, לא להתעלם, ויחד עם זה לא להציף..

ועל מה עוד מדברים?

כל מפגש קבוצה מתחיל בסבב של “מה שלומכם, מה חדש..” בחלק גדול של הפעמים רובם מסתפקים ב”הכל בסדר..” ולא יותר מזה..ובכל זאת, תמיד יש משהו שמשתף במשהו שמאפשר העמקה, הרחבה, ותמיד השאלה שחוזרת על עצמה מצידנו, כמנחות היא: “איפה זה פוגש אותך..”

ועל מה עוד…

על הגיל..על המשפחה המורחבת, על תרבות, ולעיתים גם על הבדידות, על הכמיהות, על הרצונות שעדיין לא מומשו..על המוות (שהם חווים בבית הדיור המוגן): ואלה כניראה שנותנים את הדלק לקבוצה..

ומן התיאוריה:

איזו קבוצה זו? תהליך.. תוכן..? שניהם? בוודאי שזו קבוצת תהליך ותוכן. רק שהתהליך מאד איטי..צעד קדימה ושניים אחורה. החשש מלגעת ברגשות, לעיתים בזכרונות הוא כל כך גדול. יש ללכת בזהירות רבה בין הצרכים והרצונות של חברי הקבוצה. הרגישות וההקשבה הם כניראה אחד מסודות המשכיותה של הקבוצה

באיזה שלב הקבוצה נמצאת?

יש הרבה תיאוריות לשלבים בהתפתחות של קבוצה. המשותף לרוב התיאוריות הוא:

קיומם של בין חמישה לשישה שלבים, המתחילים בהיווצרות ובהתנגדויות וסיומה בעיבוד וסיכום.. הקבוצה הזו סיימה מזמן את היווצרותה ויחד עם זה נעה בין שלב של התנגדות (לנושאים, לחיבור לרגש, לחיבור לזיכרונות) לבין שלב הגיבוש ועיצוב הנורמות: שני שלבים אלה מורגשים ונוכחים, וגם בהם “סוד” המשכיותה של הקבוצה..

המנחה:

אנחנו בקו הנחיה. מנחה אחת – עובדת בבית הדיור המוגן, למשתתפי הקבוצה קיימת אינטראקציה נוספת איתה ביום יום. המנחה הנוספת: אנוכי, מחוץ לבית הדיור המוגן. בהכשרתי מנחת קבוצות ומטפלת קוגניטיבית התנהגותית. קו- ההנחיה בנינו ממשיך להיבנות, בדיוק כמו שהקבוצה עדיין נבנית. אנחנו בתהליך מקביל מרתק: יש לא מעט התנגדויות בקבוצה ויש לא מעט “ויכוחים” בנינו כמנחות: לנושא, לאיך להוביל את הקבוצה… למה התועלות שלה. בנוסף, המנחה מבית הדיור המוגן, דוגלת בכיוון הנחיה שלפיו היא “מביאה את עצמה..” והרבה סיפורים אישיים שלה על חייה, על הרגשות שלה, על הקשר עם הוריה… ואילו אני שומרת את עצמי לעצמי, לא מביאה את עצמי ויחד עם זה לא מוותרת למשתתפים לבחון את עצמם….

התיאורה אומרת על הנחיה בקו:

הנחיה בקו – הובלה משותפת של שני מנחים את התהליך הקבוצתי. טיבה של האינטראקציה בין המנחים משפיע על טיבו של התהליך באמצעות התהליכים המקבילים, כך שיחידת ההנחיה מהווה בסיס ל-MODELING עבור הקבוצה.

תהליכים מקבילים – תהליכים שעוברים באופן דומה ובהשפעה הדדית בין הקבוצה לבין המנחה/מנחים, שבאים לביטוי בהתנהגויות ובתכנים דומים המעסיקים את שניהם. לעיתים קרובות, זהו האופן בו משפיע ה-MODELING של סגנון ההנחיה על הנורמות בקבוצה

הקבוצה ואנחנו כקו מנחות בתהליך מקביל מעניין – שיהיה נושא למאמר אחר, אך יחד עם זה ראוי להתבונן בו כחומר לחשיבה וחקירה של הקבוצה עצמה.

ולסיכום, הקבוצה מצויה בשלב של הדדיות, אינטימיות..ואיננה מדברת על פרידה. זו קבוצה תהליכית שהסיום שלה איננו מוגדר מראש. ולכן החוויה שבה היא “עליות ומורדות”..לעיתים יש תחושה של מיצוי, ואז אנחנו עוברים לפגישות של אחת לשבועיים, ואז נוצר הגעגוע וחוזרים לפגישה שבועית.

וכך או כך…זו הזדמנות וזכות להנחות קבוצה מעין זו..

ובהמשך נוכל לבנות תיאוריה לקבוצה מסוג זה.

הפוסט הזה סגור לתגובות כרגע.